"death is in the air",מילמלתי לעצמי בסרקסטיות נזכר בשיר
המקורי...
קטוע.
רצף הארועים האחרון אילץ אותי לסכם את חיי מולה.
היא מתה, עזבה או איך שלא תרצו לקרוא לזה, היא לא פה.
מביך, עצוב ומגוחך מבחינת הרגש שלי שההגיון שלי עוד עובד,
מארגן מחדש את החיים של כולנו. ממלא את החורים שעזיבתה יצרה.
פול על ברכייך, קרע את הבגדים! הוא זועק מבין לראשונה את מהות
האבל.
זה הרבה מעבר לסתם להדחיק את הרגשות הלא גבריים זה מתבקש,
זה הכרחי. לבכות...
ובעוד אני נקרע לגזרים מנסה לאחד את כל המשמעויות שהיא יצגה
בעבורי, אני נתלה מצד אל צד כשאני קולט שאת החתיכה הזאת קשה
לבלוע, אם אפשר בכלל, בחתיכה אחת.
צריך לתת לזה להתמוסס במים, דמעות.