כשההווה כבר עבר, והעתיד עוד רחוק
בנקודה מסוימת בדרך, אני עוצרת לשניה וחושבת-
אם יהיה לי עצוב לנצח, אם לא אצליח להתגבר על הכאב
איך אמשיך ללכת כשהמשא כל כך כבד
ואני קטנה, לבדי בעולם הגדול
ונראה שאיש מלבדי לא רואה לא שומע...


והצעקה הזאת היא גדולה ומתמשכת
וכאילו היא נוגעת בכולם לרגע ואז עוזבת
ואנשים עסוקים בעצמם
ואני, אני לא יכולה להסביר לא מצליחה לספר
כל כך פתוחה ובאותו הזמן סגורה לגמרי

איש אינו מצליח לראות אותי כפי שאני באמת
וזה כואב וזה פוגע
ורגלי מחליקות וידי רועדות
ואני מסתכלת סביבי אחרי שכבר מצאתי אהבה
ופתאום כל הדרך שעשיתי נעלמה
וכל מה שכבר עברתי נשכח ושוב,
אני בתחילתה של אותה הדרך
ושוב עצוב ושוב כואב ושוב איש אינו רואה....

והצעקה הזאת היא גדולה ומתמשכת
וכאילו היא נוגעת בכולם לרגע ואז עוזבת
ואנשים עסוקים בעצמם
ואני, אני לא יכולה להסביר לא מצליחה לספר
כל כך פתוחה ובאותו הזמן סגורה לגמרי

עכשיו אחרי שנראה כאילו כבר הרגשתי הכול
כאילו רק עוד נגיעה רק עוד דקירה קטנה
והכל נגמר ואני מחכה- ממתינה כבר לסוף
יושבת בחדר והאור כאילו נכבה מעצמו
והעיניים נעצמות ואז בדיוק ברגע הזה
התקרה נופלת- הנשמה משתחררת

והצעקה הזאת היא גדולה ומתמשכת
וכאילו היא נוגעת בכולם לרגע ואז עוזבת
ואנשים עסוקים בעצמם
ואני, אני לא יכולה להסביר לא מצליחה לספר
כל כך פתוחה ובאותו הזמן סגורה לגמרי