אחרי שלושה ימים
העייפות לא
נותנת מנוח.

המקום הזה
כולו כללים.
יש נערה אחת יפה
מאוד ורדופה.
היא מנגנת באורגן
במסדרון.
אביה, דרקון רושף אש,
יהרוג מי שיתקרב.

אני שומע אותה.
וזו המציאות. כמו יופיה.
כמו החדר הנעול בסוף המסדרון.

אני שומע אותה
ורואה את הדשא דרך החלון
מעברו חלונות המחלקה האחרת.
האורות דולקים תמיד.
בדלי סיגריות ממלאים את המאפרה
ורחשי המסדרון מזכירים את משק
כנפיהם של השחפים של ילדותי.
ציפורים אינן מצייצות במקום הזה
והשמש לעולם אינה שוקעת.