זה היה שווה את זה.
אתמול בלילה יצאתי למרפסת הקטנה שלי לסיגריה. ברגע שפתחתי את
החלון הקור היכה בי. אני שונאת את החורף... הרי הוא הוליד
אותי.
ישבתי והסתכלתי על הכל מלמעלה, הסיגריה נגמרה מזמן... אבל שווה
היה להשאר. זה הזמן היחידי שיש לי באמת לחשוב על דברים מנקודת
מבט אחרת, מלמעלה.
חשבתי על כל הצרות שלי... על הבית ספר, על חברים, ועל הצרות של
חברים שלי שהונחתו גם עלי... כולם מונחים תחתי, בין הבניינים
ובגינות למטה. כל כך רציתי להתנתק מהם.
סגרתי את עיני ונשענתי על החלון שממנו יצאתי... מנקה את הראש.
חשבתי שאחזור פנימה עוד מעט ואחזור לחיי בלי שינוי, שאחזור
לעצבים, לדיכאון, ולחלקים החסרים.
אבל באותו רגע שפתחתי את עיני, לא ראיתי יותר את האדמה. ראיתי
את הכוכבים... "איזה קיטשיות" חשבתי... אבל הם מזכירים לי
משהו. משהו שניסיתי לשכוח.
לא אוכל אף פעם באמת לשכוח את הלילה ההוא... הלילה שבו הים בלע
אותי... הלילה שבו נועדתי למות... הלילה ששינה אותי.
בין הפאניקה והצרחות לא יכלתי לחשוב... אך הדבר האחרון שראיתי
היה את השמיים השחורים, ואת הכוכבים, רגע לפני שבא הגל האחרון
שהייתי מודעת לו.
אני זוכרת את התמונה בשלמותה. ואחרי שהוציאו אותי מהמים, אחרי
שהצלחתי לדבר, ראיתי אותם שוב, ובכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם,
צעקה של תודה שאפשר להביע רק בדמעות.
והנה אתמול, אני יושבת במרפסת הקטנה שלי, ושוב רואה אותם. האם
יכלתי כבר לשכוח?
המרפסת רטובה... כבר ירד גשם הרבה זמן ולא הבחנתי. ידי היו
קרות. כל כך היה טוב לי להרגיש אותם קרות, באמת הרגשתי אותן,
ואת כולי- כול חלק ממני חי, כל חלק ממני קשור לי, ואני צבטתי
את רגלי רק כדי להרגיש את הכאב הנפלא שאומר שאני כאן, באמת
ובתמים.
הרוח בפני, הגשם על ראשי והרטיבות בכל הגוף - הכל הסב לי עונג
ושמחה שלא תתואר. סוף סוף הצלחתי לצאת מהמים, והכוכבים חייכו
אלי.
הבנתי את מטרתי והגעתי אליה.
יכולתי למות באותו רגע ולהיות מאושרת.

לאחר כמה דקות נכנסתי פנימה שוב, והלכתי ישר לישון. בפעם
הראשונה מזה 4 חודשים באמת ישנתי. בלי לקום כל הזמן, בלי
סיוטים, רק שינה עמוקה כל כך... כבר שכחתי את ההרגשה.
בבוקר הרגשתי מצויין, אך כשירדתי לארוחת בוקר הרגשתי שמשהו
מכריע אותי. משהו חזק ממני.
פניתי לאימי, והיא אמרה לי לשכב במיטה.
אני כבר כל היום במיטה, מצחי קודח.
הרופא אומר שאין הרבה זמן... גופי לא נלחם.
אבל זה היה שווה את זה.
זה היה כל כך שווה את זה.