פקחתי את העיניים. הוא עדיין היה שם. הערפל הזה, מאיים למעלה
בשמיים, מאיים לעטוף אותי.
הוא כבר חודשים נמצא שם מעליי, כל יום הוא מתקרב יותר, עוד מעט
הוא ישיג אותי.
אני יכולה להריח אותו. ריח מצחין. אני רק מתגעגעת יותר לימים
האחרים, שטופי השמש.
פעם, כשעוד הייתה לי שמש. שמש קורנת, מחממת אותי, גם מבחוץ וגם
מבפנים.
אבל עכשיו, נשאר לי רק הערפל.
הנה הוא בא.
אולי הוא ייקח אותי מפה.
הריח מתחזק, אני כבר לא רואה מה יש מלפני, מצדדי, אני כבר לא
רואה מה היה מאחורי. רק חושך, ערפל. אני מבודדת מכל העולם
עכשיו, נותרתי רק אני, והערפל הזה. אולי הוא ייקח אותי מפה,
מתישהו.
אני נזכרת בקיץ. לפני כמה זמן זה היה? חודשים? שנים? כשעוד
ראיתי מלפני את הקדמה, ראיתי מצדדי את חבריי, וראיתי מאחורי את
העבר, שטוף השמש.
אני רוצה לצאת מהערפל הזה, בכל כוחי אני מנסה, ויש ימים שאני
אפילו מצליחה. מצליחה לראות הכל מסביבי, ואז אני מאושרת.
אולי, הוא ייקח אותי מפה, מתישהו.