היום הגיע לכיתה ילד חדש.
המורה לא ידעה עליו הרבה, לכן גם לא סיפרה עליו, ורק אמרה
שנתנהג אליו יפה ושמישהו צריך לעשות לו סיור בבית-ספר. היו לו
לחיים אדומות וחיוך על השפתיים.
המורה הושיבה אותו לידי ואמרה לי שאני צריך להראות לו דוגמא
טובה, יותר מכל אחד אחר. חשבתי 'למה היא הושיבה אותו דווקא
לידי? למה אני צריך להיות בייביסיטר? ככה זה, תמיד אני'.
לא רציתי להיות הראשון שיכיר אותו, אבל לא הייתה לי ברירה
אחרת, לכן שאלתי אותו "איך קוראים לך?" "נועם", הוא ענה. לא
רציתי לדעת יותר, השם שלו הספיק לי בשביל לשאול אותו דברים או
לבקש ממנו משהו.
בהפסקה, כולם רצו לדעת מי הוא, אבל אף אחד לא שאל אותו, אלא רק
ריכלו עליו ואמרו מי הוא יכול להיות. מישהו אמר שהוא בטח פחדן
וחננה של החיים, ובאמת, כולם האמינו לזה.
מאז, אף אחד אפילו לא ניסה לדבר איתו, אבל נראה לי ש"חבורת
החננות" מתקרבת אליו יותר ויותר, כנראה לשם הוא שייך.
אני חושב שנועם היה יכול להיות אפילו חבר טוב שלי, אם רק היינו
שואלים אותו מי הוא באמת. עכשיו, אף אחד אפילו לא יודע מי זה
נועם, ולא נראה לי שמישהו רוצה גם לשמוע מי זה נועם.