נפלתי מהקומה השנייה, זה כל מה שאני זוכר לפני שהגעתי למקום
שבו פגשתי את סבתי שמתה כבר לפני שלוש שנים. הייתי מופתע מאוד
כי היא לא השתנתה בכלל והאפילו נראתה צעירה מתמיד. "יופי שהגעת
כבר התחלתי לדאוג", היא אמרה. "איפה אני?", שאלתי את סבתי
בסקרנות. "בגן-עדן כמובן, תרגיש חופשי, אתה לא נשאר פה להרבה
זמן", היא השיבה, "יש לך עוד למה לחיות, ממש חיים שלמים".
"אז.. אני לא באמת מת?" שאלתי וסבתי ישר ענתה "אתה כן מת, אבל
זמנית, אתה רק נפלת מקומה שנייה זה לא רציני..", "לא רציני?
אני מת!" צעקתי. לאחר רגע ארוך של שתיקה סבתא שלי אמרה "צודק,
מוות זה באמת קשה לקבל, אבל יום אחד אתה תמות וזה יהיה סופי,
בדיוק כמוני. לא הייתי צריכה להגיד שזה לא רציני, אני פשוט
רגילה לחיים החדשים שלי כאן, גם אתה תתרגל". חשבתי לרגע שאם
אני אשאר כאן קצת זמן איך אני אתרגל כל-כך מהר. "אתה תתרגל
מאוד מהר, אפילו בלי שתשים לב" אמרה סבתי בהפתעה. "אבל
איך...?" התחלתי לשאול אבל סבתי ישר ניחשה את השאלתי ואמרה
"בגן-עדן אין סודות, הכל פתוח. גם לזה תתרגל". התחלתי להרגיש
כמו בבית, בדיוק כמו שסבתא אמרה. "אז, מה השתנה בשלוש השנים
האחרונות בעולם שבקרקע?" שאלה, "אין שום דבר חדש שהוא ממש
מיוחד.. אבל אם יש משהו ממש חשוב שאת רוצה לדעת אז תשאלתי.."
עניתי. "מה עם משמר המפרץ?, אתה יודע שכאן אין טלוויזיה.."
שאלה בצפייה רבה. "אני לא רואה משמר המפרץ" עניתי, וסבתי נראתה
מאוד מאוכזבת. הרגל שלי התחילה לכאוב. "אני חושבת שאתה מתחיל
לחזור לחיים" סבתא שלי אמרה בעצב. "אז, זהו?" שאלתי, "כנראה..
תחזור שוב לבקר? נורא משעמם פה בלי אף אחד..", "אני לא חושב
שאני יקפוץ מעוד חלון". סבתי ואני צחקנו. ראיתי אור, כנראה
שאני כבר בחיים שוב. שמעתי את סבתי אומרת "להתראות, ותמסור
ד"ש, טוב?". התעוררתי. כל מי שהיה סביבי נראה מרוצה ושמח.
"סבתא מוסרת ד"ש" אמרתי לאמא ולאבא. הם צחקו וחיבקו אותי.
"נשברה לך הרגל, והרופא אמר שלא תוכל ללכת חודשיים". הייתי
עצוב, אבל זה יהיה כיף שכולם יפנקו אותי חודשיים..