לפעמים אני חושב שמישהו שאני לא מכיר רואה אותי לאורך כל החיים
שלי. מישהו תמיד חייב לראות את מה שאני עובר באותו רגע, מישהו
תמיד יודע. כשסיפרתי את זה לחבר הכי טוב שלי הוא אמר שאותו
מצלמים במצלמה נסתרת. חשבתי שהוא קצת נסחף, אבל אחרי שנייה של
חשיבה על זה, זה נראה נכון. התחלתי להאמין לדברי חברי, ומאז
התחלתי לחייך. כל מי שהכרתי שאל אותי למה אני כל הזמן מחייך
ואני תמיד אמרתי להם שזה סתם כי אני שמח או בגלל שהחיים שלי
מחייכים אליי אבל בתוכי ידעתי שזה לא נכון. אני מחייך בגלל שכל
הזמן אני מרגיש שמצלמת אותי מצלמה נסתרת. כשאמרתי לחבר שלי
שאני ממש מאמין כבר לקטע של המצלמה הנסתרת הוא אמר שהוא צחק
איתי ולא התכוון מרצינות. הייתי עצוב ומעוצבן יחד. חשבתי שאת
כל הזמן שחייכתי היה סתם בזבוז. מאז אותו יום, הפסקתי לחייך.
כשצילמו אותי באמת לאלבום התמונות המשפחתי, לא חייכתי. כל פעם
שהצחיקו אותי, לא חייכתי. וכשקיבלתי מאה במבחנים, לא חייכתי.
אחרי כמה זמן של אי-חיוך אנשים התחילו להתרחק ממני. הם אמרו לי
שזה כבר לא כיף איתי יותר, שאני לא יודע לחייך ושכנראה אני
חושב שהבדיחות שלהם לא מצחיקות, שאני לא רוצה להראות טוב
באלבומים, ושאני ממש לא רוצה לקבל מאה במבחנים.