יש לי שלושה שעונים בחדר: אחד מעיר אותי בבוקר, שני עתיק ויפה
אבל אי-אפשר להבין בו מה השעה בדיוק, ושלישי סתם לדעת מה
השעה.
היום, כולם נעצרו בשעה שלוש בבוקר בדיוק. אמא שלי אמרה שזה סתם
צירוף מקרים ואבא שלי אמר שבטח לא שמתי לב שאחד נעצר בהפסקת
חשמל, שני נעצר אתמול או שלשום בגלל שהוא נמצא כבר הרבה שנים
וצריך להחליף, ושלישי סתם נעצר כי נגמרה הסוללה. אני חושב
ששניהם טועים. משהו קרה בשעה שלוש בבוקר, משהו חשוב.
כשסיפרתי את זה לחברים שלי הם חשבו שאני פסיכי ואמרו שההורים
שלי צודקים. אני לא מבין למה אף אחד לא מאמין לי. הלכתי
בבית-ספר לבדוק מה קרה בשעה שלוש היום, שאלתי את כולם, אבל
כולם רק צחקו עליי ואמרו לי להפסיק עם זה. כשחזרתי הביתה אמא
ואבא שלי קראו לי. כשבאתי אליהם אמא התחילה לבכות ואבא אמר
שסבתא מתה היום. שאלתי את אבא באיזה שעה והוא אמר שאם זה מה
שמעניין אותי אז בשעה שלוש בבוקר. הייתי שמח ואבא התחיל לכעוס
עליי ושלח אותי לחדרי בטענה שכשמישהו מת אולי לא צריך להיות
כל-כך עצובים, אבל בהחלט לא להיות שמחים.
כשהייתי בחדרי חשבתי על זה שאני מכולם ידעתי שמשהו קרה, אבל
אף-אחד לא האמין לי. חשבתי על זה שאני זה שידעתי ראשון על מותה
של סבתי. סיפרתי על המקרה הזה לאבי ואמי והם נזכרו בזה לרגע
ואמרו שזה עדיין לא הגיוני.
יום אחרי הלכתי להחליף לכולם בטריות ולסדר את השעון שמעיר
אותי. אחרי שכולם פעלו ועבדו כהרגלם, הם נעצרו שוב בשעה שלוש.
אמא ואבא הפעם היו לחוצים וחשבו שעוד מישהו מת. הם התקשרו
לכולם לבדוק אם הכל בסדר, אבל כולם היו בסדר גמור. חשבתי טוב,
למה השעונים כל הזמן נעצרים בשלוש ובכלל למה הם נעצרים, אבל לא
גיליתי.
נהייתי משוגע מרוב חשיבה על השעה שלוש, וההורים שלי שלחו אותי
לפסיכולוג. סיפרתי לו את כל הסיפור על השעונים. הוא שאל אותי
שאלות רבות כל-כך שהייתי יכול להתאבד. אחרי שנה של דיבורים אל
הפסיכולוג הוא אמר לי שזה פשוט מאוד: "סבתא שלך קנתה לך את
השעונים האלה, סבתא שלך גם תעצור את השעונים האלה, בדיוק בשעה
שלוש".