כשהאור האפלולי מושל בכל שמסביב,
ומהותו של עוד יום שאבד יורדת לטמיון,
הזכרון מתעתע בי כשרק המבט הריקני,
אפוף הרחמים העצמיים ותחושת האכזבה
ממלאים אותי עד לאפס מקום.
ורד קטן וריחני זה היה פעם,
אבל לא עוד, הוא נבל וקמל לו,
משאיר אחריו תמצית מתפוררת
של חיים שנסתיימו אי שם מזמן,
והפכו ללא יותר משובל דהוי
של רגשות שהתנדפו להם אל החלל הריק,
מותירים אותו ריק בכל מקרה.
כשהחשיכה עולטת על הכל את צורתה,
לא משאירה ולו במעט תקווה למחר,
המחשבה האחרונה שכבר איננה,
זאת שנשתכחה מזמן,
מתרוצצת לה בינות כאבים ישנים,
שמסרבים להיעלם, לבין רגשות מרים,
שממאנים אף הם להסתיים.
וכשכל זה יגמר, זה לא ישנה כלום,
כי לא נותר דבר להיאחז בו,
והמציאות השחורה, שכבר מזמן אינה אפורה בלבד,
תותיר אחריה כאבים משוטטים באפילה,
של אדם, שלא יכול היה לשאת אותם עוד,
ושילחם אל החופשי לעשות כרצונם,
מתוך רגע מקרי של הבנה.