הוא זורם אצל כל בני האנוש... המכנה המשותף כמעט היחיד שיש
בנינו לבין בעלי החיים... לא עוצר עשרים וארבע שעות ביממה...
כי אם הוא יעצור, גם אנחנו נעצור. ולא נמשיך משם.

אבל אצלי... זה כבר משהו אחר... אני שונה.
אצלי הוא זורם, כמו אצל כל אחד אחר, אבל בצורה אחרת, מהירה
יותר, קצבית יותר. אצלי הוא משתולל... בסביבות הראש, במוח שלי,
הוא רץ... כאילו הוא ממהר לאיזה מקום ואם יאחר הוא יאלץ להפסיק
לזרום. הוא ממשיך לרוץ... הוא לא מפסיק... לא נרגע... מאבד
שליטה. מסתובב באותו מקום... מעביר רקמות מאזור לאזור... רץ
במהירות לסוף הגוף, לכפות הרגליים, חוזר למעלה, לאצבעות
הידיים, חודר עד לציפורניים ותכף פוצע אותן מרוב העוצמה. עולה
חזרה לראש מסתובב במעגלים. מחפש... מחפש... משהו שיעצור אותו
וירגיע אותו, ימנע ממנו לפרוץ החוצה!!

תנו לו משהו... להירגע... המחשבות לא עוזבות אותי... הן
שגורמות לדם אצלי בראש לאבד שליטה... תרגיעו את המחשבות, תגרמו
להן להעלם, לא להיות סיבה לפיצוץ ראשי בפתאומיות...