אני מנסה, ככל יכולתי...
וללא הצלחה.
איזה מין כישוף הוטל עליי? מה לעשות כדי להשתחרר מאחיזתו?
בראש שלי קבורות רק מילים, מתחת לאינסוף מצבות, בכל אחת מהן
הקדשה שונה, כל אחת מהם מכילה תוכן אחר.
אבל מתחת לפני האדמה, כולן חוברות להן ביחד, מתאחדות בדממה שהן
עצמן יצרו מתחילה, ביחד מרכיבות את המשפטים.
הו.. המשפטים שכל כך ניסיתי לשבור.
אתה בכלל זוכר אותם? הם הרי באו ממך.
עכשיו הם רק עוד קבוצה של אסירים בחשכה של כבלי הזמן.
אתה מעדיף לחיות בשכחה, בעוד אני כלואה בבועת העבר, שלא
מרצוני.
היא תפסה אותי בזמן שרצתי בפראות בשדה הרגשות, עודפת את כל
העשבים השוטים שעומדים בדרכי, מחפשת בנרות אחר הלב שלי אשר
התחבא בין הפרחים המוסתרים בחשאי בתוך השדה הגדול, רק אני
יכולתי לנסות למצוא אותו, אחרי שאתה השלכת בביקורך הקודם.
התדע? היה זה כה אנוכי מצידך... כי היית שם אורח, אחד מבין
מעטים שהורשו להיכנס, רובם באו והרסו, אני הייתי צריכה לבוא
אחריהם ולסדר הכל מחדש, אפילו שמתי שלטי אזהרה בכניסה.
אתה חייכת.
ואז זה היה בלתי נימנע,
הכאב.
ואני מנסה להשתחרר, כל לילה אני מתעוררת מעוד אשליה, עוצמת שוב
עיניים ומנסה לחזור אל עולם החלומות, מקום צבעוני ומתוק שבו
אני לא מרגישה לבדי, מקום שבו אתה זה לא רק עוד חלום לא מומש.
אבל אני תמיד פותחת אותן שוב בחזרה, שוב מוצאת את עצמי שוכבת
בתוך האפלה ושם אני בודדה, בלי אף אחד, בלעדיך...
וקמות להן המילים מקברן, מהלכות בסהרוריות ברחבי המח שלי,
מחזיקות ידיים ומרכיבות משפטים ישנים, אשר שמעתי פעם, אשר
אמרתי פעם, משפטים שאמרנו אחת לשני, פעם, כשכל אחד מאיתנו היה
אדם שונה.
המשפטים קופצים שם ברעש גדול ומציפים אותי, משגעים אותי.
אני רוצה שזה יפסיק, אני רוצה לשכוח.
אני מנסה, ככל יכולתי...
ללא הצלחה.