[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יורי גונן
/
יותר מגלידה

כבר בדרך לשם הרגשתי שמאוחר מדי. האוטו שבקושי הניע, הגשם
המטורף שירד בחוץ. הם ניסו לתת לי סימנים שמאוחר מדי. איזה
אדיוט אני.
אני זוכר את הפעם הראשונה שחייכה אליי. ביום הראשון שלי בביה"ס
החדש, לא הכרתי אף-אחד ורק ניסיתי לחפור לי איזה בור להיכנס
אליו. ואז היא באה. "אתה חדש כאן, נכון?", שאלה. "אז נעים
מאוד, אני איה. איך קוראים לך?"
כוס אמק על הפקקים האלה. למה תמיד כשממהרים, הכל קורה לאט.
שמאלה או ימינה? טוב, נלך עם הנטיות הפוליטיות. נקווה שהדלק
יספיק. נעלתי את הדלת? פתאום אני לא כל-כך בטוח, ויש הרבה
פריצות עכשיו. מה השעה בכלל, אני מרגיש כאילו תכף זורחת השמש.
אה, רק 11. אולי אני אביא לה פרחים. לא, זה נדוש מדי. שוקולד?
גם זה נדוש. גם בטח הכל כבר סגור. עוד רמזור. זה הרמזור המאה
שאני עובר, ובכולם יש אדום. מישהו שם החליט שאני אגיע מאוחר
מדי.
"אני רועי", עניתי לה בחיוך מבוייש. ואז הייתה שתיקה כזאת,
מביכה, והיא המשיכה לחייך. "אני רואה שאתה חופר לך כאן בור.
אולי אתה מוכן לחפור אותו קצת יותר גדול, שיהיה מקום גם לי?",
היא אמרה, ושנינו נכנסנו להתקפת צחוק. בחיים לא צחקתי ככה.
הסתכלתי עליה וידעתי שאני אוהב אותה. "יאללה, בוא. מתחיל שיעור
אנגלית ואתה יושב לידי".

נשברתי. נכנסתי למלא דלק. אני שונא לנסוע בפחד שהדלק יגמר לי,
ואני אתקע - ועוד בגשם המטורף הזה. מדהים, כבר שלושה חודשים יש
חורף ולא ירדה טיפה. והיום, הוא לא מפסיק. כן, מזומן, כבר
אמרתי לך. לא, אני לא רוצה לשמוע על המבצעים שלכם. דלק צלחה גם
לך. אני מוכן להישבע שהמתדלק הזה היה שימי תבורי.
אני זוכר את הפעם השנייה שהיא חייכה אליי. זה היה קצת לפני סוף
השנה, שכבנו בחוץ על האדמה והסתכלנו על הכוכבים. פתאום היא
הסתובבה אליי, חייכה, ונישקה אותי. "אתה יודע שאני אוהבת אותך,
נכון?". לא, אני לא יודע. אבל אני יודע שאני אוהב אותך יותר
מהכל. יותר מהחיים, יותר מגלידה, יותר מהים, יותר מהחופש.
"באמת את אומרת או סתם?", עניתי לה. "באמת באמת", היא אמרה.
נראה לי שאני מתקרב. כן, פנייה הבאה שמאלה. אחר-כך בצומת
הגדולה להמשיך ישר, ואז לחפש חנייה. ככה כתוב לי בפתק. אמא שלה
הייתה כל-כך מופתעת שאף-פעם לא הייתי שם. טוב, תמיד יש פעם
ראשונה. אז היא הכתיבה לי הוראות איך להגיע לשם, ואני מצאתי רק
פתק קטן כזה. הכל מבולבל, וכשאני מתרגש גם הכתב יד שלי לא
ברור. או, הנה הצומת. רמזור. נו בטח, אדום. אלא מה.

בפעם השלישית שהיא חייכה, זה היה חיוך של פרידה. זה היה בסוף
י"ב, בחדר שלה. "רועי, אני נוסעת. ההורים שלי עוברים לחו"ל".
כמעט התחלתי לבכות. הסתכלתי עליה, היא ישבה לה על אדן החלון
והסתכלה החוצה. היא לבשה רק גופיה שלא הסתירה כלום, ותחתונים
אדומים. השיער שלה התנופף ברוח שנכנסה מהחלון, היא עצמה עיניים
וכאילו נכנעה לה. אני אוהב אותך. אל תיסעי. אני אוהב אותך. אל
תיסעי. אני אוהב אותך. אל תיסעי. אני לא רוצה להישאר כאן לבד.
בבקשה אל תיסעי. נגור ביחד ואני אדאג לך. אני אוהב אותך. היא
פקחה את העיניים, והסתכלה מסביב כאילו מופתעת שהיא כאן. היא
הסתכלה עליי, במבט של ציפייה שאני אגיד משהו. "את מבטיחה לכתוב
לי?", שאלתי.
איזה סיוט עם הגלגל"צ האלה. כל הזמן אותם שירים. והכל חידושים.
נראה לי שאני אכבה את הרדיו. מה יש, קצת שקט. יהיה אפשר לחשוב.
אבל בעצם לא בא לי לחשוב. אוף, כמה זמן יש אדום. לפחות הגשם
קצת נחלש. זה שבאוטו לידי מגניב איזה חיטוט באף. הוא חושב
שאף-אחד לא רואה. אני בוהה בו קצת, במבט נגעל. שיט, הוא ראה
שהסתכלתי. טוב, לא נורא. אני לא מכיר אותו, ובטח לא אראה אותו
יותר בחיים.

אחרי שהיא עברה לחו"ל, לא דיברנו כמעט. מדי פעם איזה מכתב,
שיחת טלפון בימי הולדת וחגים. זה לא היה אותו דבר. אני הלכתי
לצבא, היא לקולג'. אבל אהבתי אותה. כמה אהבתי אותה. הייתי חושב
עליה כל הזמן, כל-כך רציתי שתחזור. כל הזמן הייתי אומר לעצמי,
שאם היא תחזור אז אגיד לה שאני אוהב אותה. ואז היא חזרה.
זה היה קצת אחרי שהשתחררתי, היא פתאום הופיעה אצלי בבית.
התחבקנו איזה שעה, הייתי כל-כך מאושר. "אתה זוכר שאני אוהבת
אותך, נכון?". כן, אני זוכר. רק על זה חשבתי שלוש שנים. אני
אוהב אותך. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך יותר מסוף-שבוע, יותר
מלנגן בגיטרה, יותר מהשקיעה. יותר מלקום מאוחר, יותר מלהתכרבל
מתחת לשמיכה ביום גשום. "כן, אני זוכר".
איזה פוקס, מצאתי חנייה ממש קרוב. הגשם הזה, הוא יודע שעכשיו
אני יוצא מהאוטו ושאין לי מטרייה, והופך למבול. לא נורא. אני
לא עשוי מסוכר.
זה כמו מבוך כאן. מה כתוב בפתק. חדר 403. איזה ריח יש כאן. ריח
של סוף. נראה לי שאני לא בכיוון בכלל. אולי האחות הזאת יודעת
איפה זה. טוב, נמצא כבר לבד.
"טוב, אני חייבת לרוץ לכמה סידורים. אבל בערב אני באה אליך,
וכבר נדבר על הכל. אני מבטיחה."
המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. למה נתתי לה ללכת לסידורים
המחורבנים. למה. בלי לשים לב אני מתחיל לבכות. פתאום אני קולט
שאני עומד מול חדר 403. בעיניים אדומות אני רץ לתוך החדר ואז
אני רואה אותה. שוכבת שם, כמו מלאך. אני בוכה כמו שלא בכיתי
בחיים. כל המשפחה שלה יושבת לידה. נהג שיכור. תאונה. מתי זה
קרה. היא שאלה עליך. פתאום הייתה קריסה. הם לא יכלו לעשות
כלום. הם ניסו. היא לא הרגישה כלום. היא חייכה. פתאום כל החדר
מסתובב. אני מרגיש שאני טובע. שאני נחנק. שאני נשרף. שיורים בי
כדור אחרי כדור וכולם בתוך הלב. אני מקלל את אלוהים, את הגשם,
את הדלק, את הרמזורים האדומים. את עצמי. אני שונא את עצמי. הכל
היה יכול להיות אחרת. המשפט שלה לא יוצא לי מהראש. את הרופאים.
את הנהג השיכור. את עצמי. אני שונא את עצמי. לא אכפת לי שכולם
בחדר. זה רק אני והיא. אני מחבק אותה. אני מלטף אותה. את
השיער. את האף. את השפתיים. זה לא יכול להיות. זה לא יכול
להיות. תגידו שזה לא יכול להיות. אני לוחש לה, אבל היא לא
שומעת. איזה אדיוט אני. אני צועק לה, אולי היא תשמע. אולי היא
תחזור אליי. "אני אוהב אותך. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך.
יותר מהכל. יותר מהחיים, יותר מגלידה, יותר מהים, יותר מהחופש.
יותר מסוף-שבוע, יותר מלנגן בגיטרה, יותר מהשקיעה. יותר מלקום
מאוחר, יותר מלהתכרבל מתחת לשמיכה ביום גשום. אני אוהב אותך.
אני אוהב אותך. אני אוהב אותך."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אחי, איך ניכנס
בגדר הזאת? תראה
איזה פתח קטן יש
פה!


- סמים עושים
אותך כזה קטן...


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/12/03 21:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יורי גונן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה