כל החיים עוברים. לאט, מהר, עצובים ושמחים, מעניינים
ומשעממים.
כל בוקר קמים ודואגים לעבור את היום עם חיוך, בלי חיוך.
בחורף, בקיץ, לבד או ביחד.
ולי תמיד יש הרגשה... שאני לא מקבל, או לא לוקח מספיק ממה
שהחיים יכולים להעניק לנו.
אבל תמיד, באיזושהיא פינה אפילה ולא מוסברת בתוך תוכי,
מופיע לה טיפת אופטימיות שמסבירה את המצב העגום ואומרת לי מחר
בבוקר יהיה אחרת!
"לא עוד לילות בודדים" אמר איזה זמר פעם...
אז כמה שהימים בודדים, הלילות יותר.
אז מאיפה השמץ אופטימיות המטומטם וחסר שחר מציאותי הזה מופיע?
האם זה לא מנגנון אנטי התאבדותי שאומר לנו "עזוב  מספיק לחשוב
על מה שאין לך, תחשוב על כל מה שיש לך.
אני אומר - זין על החצי כוס המלאה... הגיע זמן שלא יעניין אותי
כלום חוץ ממני!
לא כמה נהרגו בפיגועים , ואיך המשפחות של ההרוגים ממשיכות,
אלא איך אני קם מחר בבוקר עם חיוך אמיתי למראה???