שה אחד, רך בשנים, שמר לך אמונים.
לך, הרועה באלפים.
עלום שמך יתברך שמך
ושמת חיבה יתרה לשה התמים.
גדל לו הצאן, שטט בשדות חדשים.
והשה- מצאת להשאירו בן זקונים,
אחזתהו, כיעקוב בבנימין.

שמח הוא לרבוץ בשדות ראשונים.
לא שינה אורחות ישנים.
כשהאחרים היו מחדשים ומפלפלים
המשיך השה התמים ללכת במעגלות ישרים.
בשבילו הרחבת קדושתך,
למען יחסו כנפיך בנאות דשא עתיקים.
עשית לו כותונת פסים.


היה לך הילד לזמירות נעימים,
היווה לנשמות נחת במרומים,
היה דוחה גזירות שמד לחיים,
היווה חומה לאחיו בימים נוראים.
הלך בתלם, לא היסתכל שמאל וימין.

אבל...
בא היום בו החל להתגעגע לאחיו הגדולים,
ואתה, שאושרו נצרת, השבת לו הכיסופים.
משכתהו ביד רחמים, לנחלת הרחמנים.

ודמעו עיניי על הילד, כי ראיתי סופו,
ישכח שורשיו וימי בחורתו.

ונצרתי את הזמנים בהם ירנן העולם
אשר על אדמתו רקד עלם נאמן.