מהי היצירתיות שתידרש ממני כדי לכתוב את מה שעתיד להיקרא סיפור
חיי? איך אפשר לתאר בפשטות יתירה שתובן לכל דעה כיצד התאהבתי
בגננת הראשונה וחשתי צער שהיא לא האימא שלי? או איך אפשר לתאר
תחושה של קנאה עזה שרודפת אותי עד היום למראה בחורה יפה? או
איך אפשר לתאר את הפרידות הללו שתוקפות אותי כל החיים מבלי
להניח להן להיתפס כעוד שיעור שעדיין לא עברתי? אני עתיד להתחבט
בשאלות האלו המון ולא מעט בגלל שהייתי רוצה שהכול יהיה כל כך
מיוחד בעינייך.

האם אני הסופר המהימן שלו ייחלת? לא כל כך בטוח, מאז ומתמיד
היה לי החשק לעוות עובדות ולראות אותם כמו שאני הייתי רוצה
לראות אותם. שליטה עובדתית הייתי מכנה זאת. כאילו אני יצרתי את
העובדות הללו מראש ולא אף אחד אחר, זה המשחק של חיי אמת או
שקר. בדרך כלל זהו השקר שמכריע את הכף, השקר שמחפר על הבושה
המאיימת עלי עם הכניסה לסופר כשמגיע בחור בגיל 30 והנה הוא
קונה מוצרים ספורים וכולם לוטשים בו מבט על רווקתו, או יותר
נכון בדידותו. כן לשקר הזה טיפחתי נאמנות שנים וככה אני מלטש
אותו כל הזמן והוא היהלום שני עונד ברוחי.
אז הנה כבר הגדרתי כללים שאולי רק בעלת הארבע שלוטשת בי עיניים
מטווח של חצי מטר מעל הקרקע יודעת מה פשרם. תחילה חובתך לראות
בדברים הללו כמיוחדים כי אחרת אני לא אעמוד בהבטחתי ורק אח"כ
אל תאמין לשום מילה או ניסוח שנרשם כאן.
רק אם תיטיב להקפיד על הכללים הללו תשכיל למצוא כמה דל הוא
הכתוב כאן וחסר כל ערך.
אני אנסה לרצות אותך ולא לשעמם בסיפורי הסרק. כך למשל הסיפור
על הגננות שליוו אותי בחיי והייתי מת לדעת מה עלה בגורלן ברבות
הימים אינני משוכנע כי הוא מענייניך. על אף שאני משוכנע שקוקי
הגננת השלישית בחיי הייתה ללא כל צל של ספק מספיק מיוחדת כדי
להנעים עשרה דפים שבהם לא תחדול מלהזיל ריר. עד כמה הייתה דמות
חינוכית בחיי אני מתקשה לאמר. מצאתי שהחינוך מתגמד לנוכח
החרמנות, כן כן גם כילד הייתי חרמן לא קטן. הייתי אלוף בלהביט
כמעט ללא בושה בסרטי ימי שישי המציגים עלילה ערבית מעוטרת
ברקדנית בטן ופופיק שהשם ישמור העלה את גאון אפי השמימה. אני
הרגשתי את זה והזכרון החרוט בראשי הוא של רצון עז להתחבר
לפופיק הזה שלהן. ככה הייתי מסתגר במחסן ברחוב קפאח ועל רצפת
הבטון הייתי נשכב ומתחכך. חש בנועם את קרירות הרצפה ומדמיין
מגע רך של אישה. הזיכרון הזה מציף אותי כעת כאילו היה רק
שילשום, בדיוק כשם שחזותה של הגננת ההיא, קוקי, חרוטה בזכרוני.
היא הייתה מיוחדת ביופיה לעומת חבורת הזבל האחרת שעסקו בגננות-
חדווה, מרתה ואת יתר הליוויתנים האלו שחמדו את ילדותי. גננת
מלוכסנת, חיכנית, תמיד מטופחת שנהגה להושיב אותי כל ברכיה
ולסרוק את שערי הארוך עם ציפורניה כאילו צופו לק אדום לכבודי.
ככה קוקי הייתה מקור להשראה עבורי והגנה עלי. היא אפילו עזרה
לי להיפטר מתחלואי ילדות דוגמת הרטבה בלתי פוסקת, אלימות
מילולית ומה לא. כאילו האיבר שזעק הצילו ובכה ללא הפסק גם
כשהוסתר בתחתון ומכנס שלתוכו הושחלה החולצה , כדי לאטום את
הבטן מהרוח. הוא הטיל את דמעותיו בלי ששלטתי בצערו. לו רק
ידעתי אז למה האיבר הזה מסוגל מלבד הבכי הזה, אני מניח שהייתי
דן איתו על הפסקת אש. ה"הודנא" של הזין שלי הושגה בעיקר כי
קוקי שמרה עלי מאושר.
זכורה לי הפעם שחזרתי הביתה גאה בהודנא הזו שהשגתי בעזרתה של
קוקי. כאילו ההישג הזה צריך לקבל את אהבתו ומהר. לא כולם שלמים
עם הפסקת אש והודנא למינהם ככה פעולותיהם צרות העין שוברות את
המחסומים הטובים לחיי. אז כשראיתי איך דוד שלי משפיל את אמא
שלי והיא זועקת בקולה את שם האלוהים ושלא תסלח לעולם "גם אם
יתהפך העולם" , לא נותר לי אלא להזיל זרם של דמעות מבעד למכנס.
מי זוכר את זה בכלל? הילד הנודניק הגיע ותשומת הלב המינימלית
שזכה לה התקבלה שהרי לשם כך הוא קיים.
וזאת הייתה קוקי שחסמה את צינור הדמעות של הזין שלי. היא
היחידה שהצליחה להרגיע אצלי את יצר הנקמה. כאילו בורכתי באהבה
מאז ומעולם. אני צופה ודאות לכך שהירעה הזו תשיב אותי לחיקה של
הגננת שהפריחה בי אהבה ראשונה. אהבת תם של ילד שחש לראשונה
הזדקרות בחלציו. היום כשאני נתקף תחושות ערגה לגיל הקסום הזה
אני עושה דרכי למקום שם גלשתי והייתי לגיבור של הגן בדרך שלי.
"שמשון הגיבור", ואני בכלל לא שמשון כי אם שמעון. שמשון שאבד
לו כוחו ברבות השנים והניח לרחמים עצמיים לשטוף אותו עד שכמעט
פילח לעצמו את רקתו. אז אמנם אני הגיבור של חיי ואת הגיבור אי
אפשר להמית כבר בהתחלה, אז נתאזר בסבלנות כדי לתת לו לכבוש
שיאים נוספים ואז נדע שמה שיהיה יהיה.
אבל בילדותי הייתי ללא ספק הגיבור של קפאח. אותו פרחח רכוב על
אופניים, שכל נער ונערה הכירו וכל שכנה מכל חלון בהתה בו כיצד
ביטנו טופחת עם העמסת דיסת הקלציגריס בחייו. כך הייתי נשלח
לשליחויות לבדוק אם התימנייה ההיא הכינה סחוג והאם בחנות
הירקות יש עגבניות טריות ובמכולת הגיעו מוצרים טריים. אני
והאופניים. האופניים שאולי ירשתי כיכולת מאבי שהיה מתנייד לו
על זוג גלגלים ברחבי תל אביב ומפזר את אותה ניירת שלה צווה.
אז האופניים היו חלק ממני. הם היו החופש שלי למשב של רוח, קיץ
חורף ובכל שואה אקולוגית שהיתה עתידה לקרות אני על האופניים.
לאט לאט סיגלתי לעצמי גם מיומנויות של להטוטן. זה התחיל בלרכב
ללא אחיזת הכידון ומאוחר יותר תוך שאני נעמד על הסבל מאחור
ומנווט את האופניים ע"י אחיזה של הברכיים את המושב.
קשה לי להצביע על נקודת הזמן בה גבהתי עד שהאופניים האלו
התגמדו לאור תוספי הזמן. זו הייתה הפרידה המושלמת ביותר שחויתי
בחיי, לראשונה אולי הבנתי שצריך להשאיר משהו מאחור. הלואי והיו
לי הכוחות להפרד מיתר החפצים שבחיי באופן שבו נפרדתי
מהאופניים.
בשלהי שנות העשרים לחיי חזרתי אליהם כשהפעם הם בדמות
פונקציונאלית הרבה יותר. האופניים של ההרים. כמו היידי, כן
היידי בת ההרים. אני והאופניים כובשים פסגות. צעצוע של מתבגרים
עם חולצה ססגונית וקסדה אוירודינאמית- ככה הייתי יוצא תחילה
בעיר הגדולה ורק אחרי כן מנסה את מזלי הרחק במערומיה של מדינת
ישראל.

מלבד האופניים הייתי מכור לארון. כן ארון. ארון שהיה ניצב לו
אצלנו בחצר ואני כבר הכלתי בו את כל הדימיונות. שמתי בו כל
צעצוע שקיבלתי והוא היה מסודר להפליא. ארון של דלת אחת, מערומי
צעצועים מסודרים ומקום ישיבה לילד קטן מימדים. בארון הזה פרחו
לי המחשבות והסתגרתי בו בכל שעת עצב. כמו האופניים החופש
האולטימטיבי לילד שאף אחד לא השכיל להבין. אז ככה בין הצעקות
ובין ביטויי האלימות שהורי זרקו לחלל האויר בשפת הגולה הייתי
מפלס את הדרך לתוך הארון.
הארון כמו האופניים טמן לי גם סכנה. הייתי משוכנע ששם אף אחד
לא רואה ושם אני אנסה למתוח את הגבול והריגוש גם אם ישנה סכנה
אורבת. בדיוק כמו שסטיבן אוסטין היה מתמודד עם הרע מכל, אז גם
אני הייתי משנס לי מותניים ונכנס להתמודד עם הרע מכל. אז
גיליתי את כוחה של המדיטציה והתכנסות האישית לסערה של מחשבות.
הריגוש בלשבת ערום ולהסתתר מהעולם החיצון קרצה לי עד שהייתי
חווה שם את שעות היום, שעת הדמדומים ולפעמים גם שעות הלילה. אז
הייתי מוציא חרש חרש את הנרות שלקחתי ללא רשות ממגירת המטבח.
מדליק ומתענג על האור הפנימי ניצת בי עם השלהבת הזו שאמורה
להיות של שבת בלבד.
העשן רימז על האש. אני ישן והכל בער. ככה תם לו עידן הארון. די
במזל נעמי ראתה את האש מכלה את גג הארון ודי במזל הפעילה יכולת
אנליטית שהביאה למסקנה שאני שם בפנים.
ארון ואופניים שניהם היו לי לארמון וסוס בממלכה של חיי בגיל
ההוא. כשגזלו ממני את השימוש בהם, דאגתי להפר כל סנקציה אפשרית
בין אם בהיחבא ובין אם במופגן. שלי, שלי זה היה שלי. הקופסה
השחורה שלי היתה שם. שם טמנתי את הדימיונות והאנרגיות הלא
מוסברות שעד היום אני מנסה לפענח את מקורן.

אסור שיתקבל הרושם הלא נכון. לא הייתי ילד של דמיונות בלבד.
בכל מעשי הפרחחות של השכונה הייתי מעורב. את מבחן הגבריות שלי
עשיתי כשניסיתי ללא הצלחה לפלח מהמכולת מממתק ממש לנגד עיניו
של יוסף החנווני. בתנועה מסורבלת והערכות לוקה בחסר למקרה
שאתפס, הפלתי את כל צנצנת הממתקים ודי נבוך חמקתי מהחנות. היו
כאלו שדירבנו אותי לנסות את מזלי בקיוסק שצמוד לביה"ס והיו
כאלו שסברו שאני הילד הטוב של הכיתה, החכם והחרוץ לא צריך לקחת
חלק במעשים אלו. חרוץ שם תואר שדבק בי. תמיד נתן לי את התחושה
של יתרון יחסי לעומת הסביבה, יתרון שרכשתי בין היתר בגלל
שקדנותה של אחותי. היה לי ברור שגם יתרון זמני. אבל משהו כן
לקחתי מכל הסיפור הזה, כן לקחתי את מה שאני עושה כאן כעת.
לקחתי ושדרגתי עם הזמן את היכולת שלי להביע את עצמי. אל תטבע
באמונה שבאמת לקחתי, כי הרי סיכמתי עימך כבר על החוסר מהימנות
שלי ועל העובדה שאני בוחר בשקר לא פעם ולא פעמיים כד לרצות
אותך ואת העולם שלי.
את אומנות השקר ירשתי ולא אני המצאתי אותה. חיקוי הורי הביא
אותי לאומנות הזו של זיוף המציאות כדי לעטר אותה בריחות רחוקים
שמתארים את השאיפות הכי נכספות במשפחת בודג. הזיוף הפנימי
שכולנו אימצנו כדי לרצות את עצמנו או את הסובבים אותנו. לא אחת
כשנלחמנו לקראת האושר, הזיוף הזה שירת אותנו עד כמעט השבר.
הגרוע מכל הוא השקר לצד האמונה. בכל מקרה טבעם של בני העדה
הנאשדידאנית הוא אמונה עמוקה בשם יתברך שמו, או whatever.
אמונה זו השתשרשה כל כך שכל הבל פה זכה לאמונה- כך גם השקר.
כך אני נשארתי בעינהם חייל לאורך שנים, או משהו אירוהי כזה או
אחר.

אלו הם מעט מהפנים שאציג בהמשך. פנים מעוותות שלא אחת חשתי
כלימה ובושה על שדבקה בי הארשת הזו. הבושה הבלתי מנוצחת ב"שבט"
שהוא חלק ממני ואני מתקשה להשאיר אותו מאחור ולהיחלץ ממנו.