יצאתי מהופעה עם ידידים. אנחנו עומדים בקבוצה הקטנה שלנו בחוץ
מדברים על ההופעה. פתאום אני רואה אותו, שנתיים כבר שלא
דיברנו. אני מתגעגעת אליו. מצטערת שהקשר ניפסק. פתאום הוא ניגש
אלי "סיגל אנחנו יכולים לדבר?" הוא שואל כמעט בלחישה "דבר" אני
אומרת לו בקרירות אבל בפנים אני רועדת, לא יודעת למה. "לבד
אפשר?" אנחנו הולכים לצד ומתיישבים על ספסל. "תשמעי, נמאס עלי
המצב הזה" אני מסתכלת עליו מופתעת. לא מבינה על מה הוא מדבר
"כל יום כמעט אני רואה אותך ותשמעי ממש חבל לי שכבר שנתיים
אנחנו לא מדברים לא כלום... ממש חבל לי שזה נגמר.. תיראי את לא
חייבת להכנס איתי לקשר רומנטי כי מזמן הבנתי שאת לא רוצה קשר
כזה איתי אבל הייתי ממש רוצה שניהיה לפחות ידידים" אני מסתכלת
עליו מופתעת. לא ציפיתי למשהו כזה ממנו "אני אשמח" אמרתי לו
וחייכתי. הוא מצידו מחזיר לי חיוך ושואל "תגידי מה המספר שלך?"
אני מחייכת אומרת לו את המספר. הוא שומר אותו ומחייך "טוב
תישמע אני צריכה ללכת... תתקשר טוב?" הוא מהנהן ואני הולכת
בחזרה אל הידידים שלי.

בבוקר שלמחרת הוא מתקשר. "יש לנו הרבה להשלים אה?" "כן... יש
לנו שנתיים" אנחנו מדברים כימעט כל היום. משלימים את כל מה
שהפסדנו בשנתיים האלו אחד בחיי השני "תגידי מתי את מסיימת
מחר?" "מחר? בשתיים ואתה?" "גם אני, אולי אז נלך ביחד? את
הולכת לכיוון שלי לא?" אני שומעת את ההתרגשות בקולו "כן... אבל
אני דיי הולכת עם חברות שלי" "אה טוב" אני שומעת את האכזבה
בקולו "תשמע אני יכולה להבריז להן... בשתיים ליד השער".

למחרת אנחנו ניפגשים בשער והולכים הבייתה יחד. ממשיכים להשלים
את מה שהחסרנו.

מאותו היום אנחנו הידידים הטובים ביותר אחד של השניה.
הוא יודע את כל הסודות שלי ואני את שלו. ככה עוברת שנה. ובאמת
כמו שהחלטנו בינינו לא התפתח שום דבר רומנטי. רק ידידות
אפלטונית. כל הבנות בבית הספר רודפות אחריו אבל הוא? הוא מצידו
מתעלם. כל הזמן אני מקניטה אותו על זה.
"אלירן. תגיד לי למה?" הוא מופתע מעצם השאלה הלא ברורה
והפתאומית הזאת מעביר את מבטו ממרקע הטלוויזיה אלי ושואל
"להגיד לך למה מה?" אני צוחקת קלות ומסבירה "אלירן אתה יודע
יפה מאוד שכל הבנות מטורפות עליך... יכולת לשנות חברה של שני
וחמישי אם היית רוצה. אז למה אתה לא מנצל את זה? למה אתה לא
מוצא לך חברה?" הוא מסמיק קלות אבל הוא כבר רגיל לשאלה הזאת,
או ליתר הדיוק הוא רגיל להתחמק ממנה. אבל הפעם הוא לא התחמק.
הפעם הוא ענה "כי סיגלוש אני לא חושב שאני צריך להיות עם מישהי
שאני לא רוצה" "אז תהייה עם מי שאתה רוצה... אלירן אני בטוחה
שיש כזאת.." מנסה להוציא ממנו תשובה אחת ולתמיד "נכון יש...
הבעיה היא שהיא לא רוצה אותי.." הוא עונה ומפנה את מבטו ממני
בחזרה אל מרקע הטלוויזיה "וואללה יש? אני מכירה אותה? כמה זמן
אתה מכיר אותה?" חוקרת אותו "את מכירה... אני מכיר אותה כבר
שלוש שנים, שלוש שנים שאני מאוהב בה" באותו הזמן אני כבר
מתחילה להבין. "אלירן אני..." "איך ניחשת?" הוא מחייך חיוך
מבוייש "אל תדאגי אני לא מבקש ממך כלום... אני יודע שאת רוצה
רק שניהיה ידידים. והאמת? זה בסדר. זה כל מה שגם אני רוצה" לפי
הקול שלו אני רואה שלא. זה לא מספיק לו. הוא היה רוצה יותר.
וגם אני. "אלירן זה לא כל מה שאתה רוצה. אל תשקר לי" אני דוחקת
בו "טוב בסדר. אני רוצה יותר. אז מה? את לא רוצה. כל מה שאת
רוצה עוד מההתחלה זה רק ידידות. אז זהו! לא רציתי להגיד לך.
אני לא רוצה לאבד את הידידות שלנו. זה הדבר שהכי חשוב לי. אני
לא יודע מה אני אעשה אם אני אאבד את זה" הוא אמר מעט צועק מעט
עצוב "אלירן ניסית לשאול אותי?" אני אומרת לו בשקט. המבט שלו
משתנה. מהמבט הפגוע שהיה לו פתאום הוא משתנה למבט של תקווה
"לשאול אותך? לא חשבתי שיש למה. סיגל אני כבר שלוש שנים מאוהב
בך. מהרגע שרק הכרתי אותך. התאהבתי באישיות המדהימה שלך. ואז
כשנהיינו ידידים התאהבתי בך יותר ויותר. לא חשבתי שזה אפשרי
אבל זה קרה. לא שאלתי אותך על זה כי לא רציתי להרוס את הידידות
שלנו. פחדתי שתתרחקי ממני" "אלירן אני בחיים לא הייתי מתרחקת
ממך. אתה יותר מידי חשוב לי בשביל שאני אאבד אותך" קמתי אליו
וחיבקתי אותו. הוא הופתע מזה אבל אחרי שהתעשת הוא הושיט את
ידיו וחיבק אותי גם. "אני אוהב אותך" הוא לחש לי לתוך האוזן,
הרגשתי איך דמעות ההתרגשות שלי שורפות את עיני. "גם אני אוהבת
אותך" לחשתי לו ברכות. הרגשתי איך זרועותיו מתאדקות סביבי.
באותו הרגע הבנתי כמה הוא באמת היה חשוב לי. הוא הירפה מעט אך
רק בשביל לאפשר לעצמו לנשק אותי. ומאותו הרגע אנחנו יחד. אנחנו
עדיין הידידים הכי טובים אחד של השניה אבל עכשיו יש לנו יותר.