הסבל שלו הוא חלק ממנו כבר מזמן.
נעשה חלק חשוב ממנו, כמו לקום בבוקר
ולצחצח שיניים ולשטוף פנים.
משהו כמו לאכול צהריים או להתקלח בערב שחוזרים מהעבודה.
פשוט נמצא שם בלי שיודעים למה.
יושב, שותק, מסתכל על העולם.
אבל הסבל כבד לו,
כבד לסחוב כזה דבר כל כך הרבה זמן.
הלב בקושי פועם שיושב עליו כזה סבל גדול.

עד שהוא פגש אותה.

עד היום הוא חושב אם זה הגורל,
או שאלוהים החליט שמגיע גם לו להנות קצת בחיים.

ואז הסבל נעלם.
הוא פתאום מבחין שהלב שלו פועם מהר יותר כל פעם שהוא ראה
אותה.
ופתאום חיוך, כזה שהשפתיים מתעקלות כלפי מעלה בחצי עיגול מטופש
כזה ואי אפשר לשלוט על זה.
לאט לאט הוא כבר שכח מה זה לבכות.
הוא כבר שכח מהדמעות, מהכאב הזה שמשתלט על הלב ועל החזה ועל כל
הגוף.
לא כאב מוגדר. אבל כואב.
וזהו, הוא מאושר איתה.

הסבל שלה התחיל אחרי הפיגוע הנורא ההוא.
היא איבדה את האהוב שלה.
היה להם כיף ביחד, אושר מטורף ומרקיע שחקים שלא רוצה לרדת
לקרקע.
ועכשיו לקח לה זמן לקלוט שהוא הלך ולא יחזור יותר.
שקטפו אותו ממנה  ויחד איתו קטפו ממנה את האושר.
הסבל נפל עליה כמו משקולת של אלף טון.
בדיוק על הלב, במקום שהכי כואב.

ואז היא פגשה אותו.

אולי זה הגורל איך שהוא מזכיר אותו.
אולי אלוהים החליט שהיא סבלה יותר מידי.
ובכלל, אף פעם היא לא עשתה משהו רע לאף אחד שזה מגיע לה.

ואולי אלוהים הרג שני ציפורים במכה אחת.
שני אנשים סובלים.
פגישה אחת.
נשיקה אחת.
שני לבבות פועמים.
הסבל עובר לו לאחרים.

אבל כמו שתמיד כתוב בספרים, רק הפוך.
בכל טוב יש גם רע.
אהבה שנגמרת.
ריבים בגידות ושקרים.

הסבל חוזר.