"אני אגיד לך מה אני חושב", אמר אלעד, מתחת לזיפי השפם הקטנים,
"אני חושב שככל שהבנאדם מתבגר בשנים הוא נהיה יותר ויותר
ילדותי." הוא לקח תנופה אחורה, זרק הצידה ספר ורוד עם סיפורים
קצרים שהיה תקוע על הכורסא מתחתיו והמשיך, "אתה מבין אותי?"
גידי ישב על הספה ושיחק בתלתליו המתהווים. על הטלויזיה רצו
תמונות של פיגוע וגידי חיכה בסבלנות שיחזירו את הסרט שהפסיקו
באמצע, כנראה ידע שברגע שהסרט שוב ימשיך, אלעד ירגע עם זיוני
השכל ויתהפנט, כמו שקורה לו בדרך כלל אחרי שני ראשים וסרט
טוב.
"למה לא לקחנו משהו בוידאו?" הוא שאל, מנסה לשנות נושא, "היינו
מביאים סרט בדי וי די והולכים לתמיר."
"מה לתמיר עכשיו אחי", ענה לו אלעד, "הוא בטח מזיין את זאת
נו... דפנה הזאת" ושוב לקח אחורה על הכורסא, "תגיד, אחי, היית
מזיין אותה?"
"את מי? את דפנה?" גידי הביט בו בעיניים מנצנצות, "כן, בטח,
למה לא? למה, אתה לא?" ומיהר להשתיק את הטלויזיה עם השלט,
כשהוא מרכז את כל תשומת לבו בחברו השחיף.
"רגע על מה דיברנו קודם, אתה זוכר?" שאל אלעד.
"על תמיר ועל דפנה אחי, היא שווה!" גידי התלהב.
"דפנה?! תגיד לי אתה חי באיזה סיפור?!" אלעד העלה את הטון.
"תרגע, אתה מעלה את הטון." גידי חייך אליו חזרה.
"טוב, מה אתה מעתיק." קטע אותו אלעד כשהוא מניף את ידו השמאלית
אל מול הטלויזיה ואז התקרב אליה, נעמד מולה והחל צועק, "בכלל
לא קטעתי אותו! למה סתם לקשקש!"
לפתע קלט גידי שמשהו הולך לקרות. הוא עדיין לא היה בטוח אם זה
טוב או רע, אך בכל זאת הוא קם ממקומו וניסה להרגיע את חברו. זה
היה מאוחר מדי. אלעד כבר שלח את ידו השמאלית ובמכה אחת הפיל את
הטלויזיה על הרצפה. הטלויזיה נפלה על רגלו והוא החל צועק "אי!
אי! אח! אח! אח! אח! מה קורה?! אני צועק יותר חזק! מה זה ה'אי'
העלוב הזה?! מה זה ה'אח' הזה, אה?!" באותו רגע עברה אצל שניהם
הרגשה מוזרה אבל הם לא היה סגורים על זה שככה זה מסתיים.