בספסל סמוך לגינה, יושב איש זקן עם מעיל צבאי וכובע. בכל שעה
שאני עוברת תמיד אני רואה אותו יושב שם, ראשו מופנה מטה, כל כך
רדום, שגם אם יצלמו אותו בלילה בפלאש חזק כזה הוא בחיים לא
יתעורר, ולדעתי הוא אפילו לא יזוז.
בספסל אחר שהוא כבר ממש באמצע הגינה יושבים חבורת ילדים,
פושטקים כאלה... מעשנים קצת מזה וקצת מאחר, בלי שישימו לב, או
אולי רק בשביל שישימו לב, עלי זה לא עושה שום רושם.
לפני כמה שנים, איש זקן אחד חשב על רעיון גאוני, משהו שיכניס
לו קצת כסף ולאחרים קצת שימחה. קיוסק על גלגלים. גאוני, גאוני
אבל אולי בכל זאת,
"מסטיקים, שוקולד, גומי, תירס, תירס! תירס חם!"
הרבה מדי מלח, כמעט ואי אפשר לאכול אבל אוכלים, סובלים קצת עם
חיוך, אולי אם ההצגה תהיה ממש טובה נשכנע גם את עצמנו.
כל יום הוא בגינה, מהבוקר עד שממש לילה ואפילו הספסל המעשן כבר
הלך לישון. טוב, זה סוג של פרנסה! מה רע? נוסע כמה שעות על
התלת אופן המשונה שלו ובסוף היום מרוויח כמה שקלים, הרבה
בשקלים, מספיק בשבילו.
ילדים כבר כמעט שלא באים לשם יותר, רק בבוקר סוחבות כמה מטפלות
את הילדים הקטנים לשם, שיהיה להם קצת שקט, שקט שמהר מאוד נעלם.
בדיוק דקה לאחר ששוחררו הילדים והופקרו בידי אכזריותם של אותם
חיידקים שמצאו להם מקום נוח בארגז החול, עולה כל הפטפטת היום
יומית שלשמה ירדו לגינה הציבורית, והאוויר מהר מאוד מתמלא
בקשקושי מטפלות, צחקוקיהן של אותן נשים מבוגרות ושמנמנות
שמשמחות את כיסו של אותו מוכר על גלגלים שבשמחה מעניק להן בכל
בוקר תירס חם ומלוח.
כשאתה מסתכל על התמונה הססגונית שצוירה בידי אומן בדמיונך, אתה
רואה הכל, הכל כמעט כי אם לא לגמרי, לא לגמרי ברור, האם אותה
תמונה מזויפת? חיקוי מושלם של חיים טובים, שקטים, מאושרים
אפילו.
החלטתי שאני עושה ניסוי, אני אצלם את המוזר הזה שישן כל יום על
הספסל, מעניין לצלם זקן שנרדם בישיבה, זה מצחיק, אבל אולי הוא
יתעורר וכאן מגיע הקטע של הניסוי, אם הוא לא יתעורר תצא לי
אחלה תמונה, "מזכרת מצחיקה מאיש שצבע עיניו תרם הותר לפרסום",
אם הוא התעורר זה יכול להיות לא נעים, הוא יכול ממש להתעצבן,
הוא יכול לקחת את המצלמה ולשבור אותה, או שהוא סתם יצעק עלי
שהערתי אותו ואני יגיד לו שזה בשביל איזה פרויקט של הבית ספר
או משהו בסגנון... או שהוא יגיד לי תודה.