שתיים עשרה, חצות.
פעמון יתום מצלצל צלצול אחרון,
תריסים נעצמים בפיהוק סופי.
שקט.

רוח,
מטיילת בצמרות האילנות,
שתי מכוניות מתנהלות באיטיות
הרחוב הזה שקט
כמו בית חרושת ללכלוך.

צרצרים שורקים משעמום
עמודי החשמל מתכופפים רכות,
הכל לאה, דוחה, שקט כזה.

הרחוב הזה שקט,
כמו אחרי קבורתו של אלמוני
בתוך איזו מערה סגורה,
כאילו ובבוקר לא היה פה רעש.
נורא.

הרחוב הזה שקט
מזכיר לי בית חרושת ללכלוך
עצוב כזה,
דוחה כזה,
מת.

שתיים עשרה, חצות.
מונית קרבה,
נוסע עולה,
דממה שהופרה.

הרחוב הזה שקט
שחור
   דוחה
       כואב.