מאי 1999 שם משני - טבעם של מוסדות טוטליטאריים

לא היתה לי החלטה ברורה אם באמת ברצוני לעשות קורס מדיטציה
במנזר.
כל ההכנות הדרושות לשם קבלה לקורס נעשו מכבר, מילאתי טפסים
ואספתי אינפורמציה, אבל את ההכרעה הסופית אם באמת עלי להצטרף
לקורס, השארתי ליד המקרה.
ביום מן הימים הגיע אלי אי-מייל המאשר את קבלתי לקורס.
אם כך, חשבתי לעצמי, הרי שעלי ללכת!

נסעתי ברכבת לילה מנונג קאי, ביתי בתאילנד ליד הגבול ללאוס,
לבנקוק הבירה.
הייתי אופטימית באותו לילה וקניתי כרטיס למחלקה שלישית, זאת
שלא שמורים בה מושבים, והמושבים הם קשים.
הם אכן היו מאוד קשים, כרטיס זול וסבל מתמשך.
הוצאתי את המעיל הנאמן שלי מן התיק והשתמשתי בו כריפוד,
התכוננתי ללילה של שינה.
לאחר חצות הליל עלו עוד ועוד אנשים בכל תחנה שבדרך, כולם
עניים, כולם עייפים ומחפשים מקום להשען.
בשבע השעות האחרונות לנסיעה ישבה לצידי אם, עוללה בזרועותיה
וילדה בת 3 מצטופפת בצד. יותר מאוחר האב לקח את הבת ושניהם
ישבו למרגלותי, נשענים חליפות על רגלי. האם נשענה עלי כל
הלילה, ראשה שמוט על כתפי ורגלי התינוק תקועות בצלעותי. התינוק
בעט מפעם לפעם ואני הקצתי מהנמנום שהתנועה הריתמית של נסיעת
הרכבת השרה עלי.

בשעה חמש וחצי בבוקר שמחתי למצוא עצמי נפלטת החוצה מן הקרון
הומה האדם, לרציף תחנה בפאתי בנקוק.
הבטתי מסביב ולא ראיתי דבר זולת כביש מהיר, גשר אדיר מימדים
מעליו וקווי מתאר של גשרים אחרים מסתמנים באופק אפוף ערפיח של
המטרופוליטן בנקוק.
השמש טרם הפציעה והייתי צמאה ומותשת לאחר תריסר של שעות נסיעה
צפופות ברכבת.
ישבתי באפיסת כוחות בתחנה, רכבות חלפו בה לעיתים וחיכיתי
לבוקר.
לידי ישב איש תאי שחום עור. הוא עשה סימני גוף שהראו שיש לו
עניין לתקשר איתי.
ניסיתי לדבר איתו, אבל הוא לא ידע כלל אנגלית. אמרתי לו שאני
מישראל, וזה גרם לו להתלהב מאוד. הוא הוציא דרכון תאילנדי
מהתיק, פריט מאוד נדיר לאזרח תאילנדי לשאת בכיסו, ושם היה
כרטיס זיהוי בעברית.
בכרטיס היה כתוב שהנ"ל הינו עובד חקלאי במושב פארן אשר בערבה.
המקום המהביל שרק עובדי שדה תאילנדים יכולים לו.
ישראל זהבי היה חתום על התעודה. ישראל זהבי? התמוגגתי מהתלהבות
כאילו אני מביטה בתעודות היסטוריות חשובות.
כהות החושים בעקבות ליל השימורים חמקה ממני.
בדרכון היו אישורים לעובד זר בארץ, אישור ישן ואחד חדש המאשר
לו לחזור לעבוד שם.
בדקתי מקרוב את כל החתימות והרחתי את ארץ ישראל דרך הדרכון
התאילנדי שלו.
הבנתי שהוא בדרכו להאריך את הדרכון שלו בבנקוק, כדי שיוכל
לחזור לישראל לעבוד.
האיש הקטן הזה נראה לי מעריץ ציוני נלהב של הארץ שלי, מה שהביא
לי ניחוח של געגוע הביתה.

לא מצאתי קפה בשום מקום קרוב. ישבתי חצי מנמנמת עד השעה עשר
בבוקר מחכה למקדונלד שיפתח בקניון הסמוך לתחנה.
מקדונלד בתאילנד לא דומה לאחיו האמריקאי. אין שם שירותים
כמצופה, והכל טועם אחרת. אבל היה להם קפה! קפה של מקדונלד,
פושר ודלוח. חיכיתי שעות, חשבתי שאוכל לכתוב ביומן המסע שלי
אבל לא הייתי מרוכזת, בהיתי דרך חלון הזכוכית אל התנועה הכבדה
שבכביש המהיר.
לקראת השעה אחת בצהרים הייתי צריכה ללכת ולמצוא את דרכי למנזר
ממנו יוצא האוטובוס שיקח אותנו לקורס המתנהל במנזר בחבל ארץ
בשם איזאן, חבל ארץ לא מתיור במערב תאילנד על הגבול הקמבודי.
לא הייתי שם מעולם.

קפצתי מאחורי נהג של טכסי אופנוע כשהתיק הגדול שלי רכוב על
גבי, דבר שלא מוסיף ליציבות הנסיעה בכביש המהיר. טסנו, ממש
טסנו על הכביש המהיר, חוצים גשרים מעל כבישים מהירים אחרים,
בדרכנו למקדש.
עצמתי עיניים, לא רציתי לחזות בכל העקיפות הקמיקאזיות תוך כדי
ניסיון לעבור את מהירות הקול.
כשהגעתי למקדש קצרת נשימה ופרועת שיער, ירדתי ומצאתי את
האוטובוס, לצידו אנשים שמדברים אנגלית. פיטפטתי ופיטפטתי,
כשאני חושבת לעצמי- איך אצליח לשמור על נדר שתיקה של עשרה ימים
תמימים אם כבר עכשיו אני יוצאת מדעתי אחרי לילה וחצי יום
בבדידות?!

נסענו כשעתיים באזורים חקלאיים, שדות אורז מוארים בשמש של דרום
מזרח אסיה.
האוטובוס פנה למתחם של מנזר. פגודה גדולה ולבנה מתנשאת למלוא
רוחב העין, שני גרמי מדרגות מובילות אליה מעלה.
מרגע הירידה מהאוטובוס יש חלוקה ברורה- הגברים פונים לאזור
הגברים ונשים לאזור הנשים.
ברוך הבא לימי הנזירות.
אם לא עלה על דעתי שגברים לא נמצאים בתמונה- זה הזמן לתקן את
הרושם.
כולנו חולצים נעליים והולכים בצעדים קטנים בסככת חדר האוכל.
לאורך מעקה המרפסת קבועים דלפקי אכילה אישיים. כאן אין חיי
חברה ואכילה בצוותא, כל אחד אוכל בשקט את ארוחתו כשגבו מופנה
לאחרים ופניו לגינה.

יש למלא את טפסי הקבלה. בקטע המיועד לרישום "קורות חיי בקצרה"
אני כותבת על פני כל השורות המוקצות את רשימת האסונות העיקריים
שארעו לי בחיי, לכל מקרה, או  יותר נכון- למקרה חירום של
התמוטטות עצבים. שמעתי כל מיני שמועות על ההשפעה שהקורס הזה
עשה על אנשים מסויימים שמצאו עצמם לאחר מכן במחלקות סגורות
בבתי חולים לחולי נפש.

ניתן לי פתק עם שמי ומספר החדר שלי, התיק מועמס על הכתף ובצעד
נחוש צעדתי לכיוון המגורים.
אולמות השינה הוצבו מימין לפגודה. בכניסה למבנה הרושם הראשוני
שלי היה של טירונות צבאית בבה"ד 12.  עשרים ומשהו מיטות, חלקן
מיטות קומתיים, עומדות בצפיפות בשני טורים, האולם שינה ארוך
ופרוץ למעבר חיות השדה פנימה.
על כל מיטה מזרון דקיק, גליל נייר טואלט, סדין וציפה מקופלים,
שמיכה וכילת יתושים לבנה.
הנשים התאיות מאוד יעילות, הן הציבו את התיקים בצד המזרון.
לאחר מכן היו עסוקות בהלבשת הסדין על המזרון, תליית הכילה מעל
המיטה וסידור חפציהן.
הן מאוד עסוקות, הן לא מפסיקות להיות עסוקות בעשרת הימים
הבאים. תמיד מכבסות, מנקות את הריצפה, תולות כביסה, מנפנפות
במניפה מעל המיטה שלהן, מסתרקות, נמרחות בקרמים, מתקלחות,
מצחצחות שיניים וכן הלאה וכן הלאה.

הייתי קצת המומה מקן הנמלים הרוחש הזה. קשה היה לי להשתלב כל
כך מהר בכל זה.
הסתכלתי מסביב, אחת העובדות מופיעה עם טופס קבלה ריק ומגישה
אותו לי בגסות של ציווי. התמרדתי ושאלתי- למה?
היא לא ענתה ודחפה לי את הטופס ביד.
ניסיתי שוב ואמרתי: "אני צריכה לכתוב שוב את קורות חיי?"
היא עשתה תנועות של קוצר זמן.
התישבתי למלא את הטופס בפעם השניה. הפעם קיצרתי. קיצור תולדות
חיי. כשהגעתי לחלק בו אני נשאלת אם יש לי מה להוסיף- הפעם
כתבתי: NO
אח"כ  כתבתי שאני מסכימה לכל תנאי המקום וחתמתי למטה. אין שם
פירוט של תנאי המקום, הכל כתוב בכללי ובצימצום, כתוב רק האם
אני מוכנה לציית לחוקי המקום ולשהות שם עשרה ימים מלאים.

לאחר מסירת הטופס המלא החלפתי אינפורמציה עם בחורה קנדית שבקצה
השני של אולם השינה שלי. היה ברשותה עלון הסברה על הקורס.
שם גיליתי את תנאי המקום והחוקים הנוקשים;
אסור לדבר עשרה ימים, לא יוצרים קשר עין עם אנשים אחרים, לא
כותבים, קוראים, עוסקים בפעילות גופנית או בכל סוג שהוא של
פעילות חוץ מלהתרחץ, להטיל צרכים, לצחצח שיניים, לאכול, לישון
ולעשות מדיטציה.
צילצול של גונג ינהל את יומנו, השכמה בשעה  ארבע בבוקר, בשעה
ארבע ועשרים הגונג מצלצל שוב, וכולם בסדר והכנעה יצעדו בטור
עורפי אל היכל המדיטציה.
חושך מוחלט בחוץ בשעה הזו, צפרדעים מקרקרות. ישיבה של שעתיים
וחצי על כרית כחולה ללא תזוזה. עושים מדיטציה, או מה שזה לא
יהיה.
שוב גונג מכה, אז צועדים בשביל המיועד לנשים אל חדר האוכל.
אוכל, קדימה אוכל.
כל המחנה הזה מחולק לאגף גברים ואגף נשים עם גדר הפרדה באמצע.
יש עוד חוקים; אסור לגעת בעצמך לשם הנאה ולעסוק בכל פעילות
מינית מכל סוג שהוא, אסור לגנוב, אסור לקחת תרופות, אסור לאכול
אוכל שלא מוגש בזמני האכילה באיזור האכילה, וכן הלאה וכן הלאה.
לא היה שם נושא אחד בחייו העצמאיים של אדם שלא טופל על ידי
איסור מיוחד ממארגני המקום. כללים כללים ועוד כללים.
להחלת הסדר הציבורי היו ממונות עלינו נשים קשוחות שהביעו רצונן
בתנועות חדות ונמרצות, מעין כלבי שמירה מתוחכמים. הן היו
מתנדבות שבאו לאחר שעברו את הקורס בעברן.

ארוחת הבוקר מורכבת מתפריט של דייסת אורז, כמה בננות ולפעמים
לחם עם ריבה.
בשעה שמונה- דינג דונג, הגונג מכה, כל יום מצאתי שהוא מצלצל
יותר ויותר מוקדם מהיום הקודם ומשאיר לנו פחות זמן להפסקות. כל
היום ממדיטציה למדיטציה.
בשעה שמונה עד תשע בבוקר יש מדיטציה באולם המדיטציה. עכשיו היא
מלווה בפזמוניו המוקלטים של הנזיר הבורמזי גואינקה. גואינקה
מזמר לנו מתוך הטייפ, והסטודנטים הותיקים משתותחים ארצה בכל
פעם וממלמלים- "סדו, סדו".
בשעה תשע יש הפסקת שירותים של עשר דקות, וחזרה למדיטציה עד אחת
עשרה וחצי.
אז כולם חשים לחדר האוכל, נושאים שמשיות צבעוניות.

ביום הראשון הבטתי מסביב פעורת עיניים ממאנת להאמין שאני חלק
פעיל מכל זה.
ביום השני הגעתי למצב פסיכולוגי מגונן של דיסוננס קוגנטיבי.
אמרתי לעצמי שמטרת ביקורי במקום הזה היא לצורך מחקר סוציו
-אנתרופולוגי.
ביום השלישי גם זה לא עוזר, הפתיע אותי למה כל האנשים האלו
משתחווים לקול של נזיר מזדקן שמשתעל בקולניות תוך כדי זמרה,
קול הבוקע מתוך רמקול, הוא אפילו לא שם!
נאמר לנו שלא ידרשו מאיתנו להאמין בשום דבר כי ויפסנה היא לא
דת. לי היה קשה, שום דבר שגואינקה ציווה עלי לא נראה לי ציווי
לוגי ולכן היה עלי להשלים עם העובדה שמדובר בסוג של אמונה.
ולגבי אמונה, אני סבורה, שאו שנולדת עם היכולת להאמין או שמצאת
את עצמך כמוני, בקורסי לוגיקה באוניברסיטה.

כל הזמן הזכרתי לעצמי את ימי בבקסו, דרמסלה, בהודו. פעם חייתי
בבקסו בבית של משפחה הודית בכפר ששכן מתחת למרכז מדיטציה
מהאסכולה הזו- ויפסנה.
בכל עשרה ימים התחיל קורס, אחרי שלושה ימים הייתי רואה את
האנשים עם הבעת התבוסה על הפרצוף יורדים בין העצים שביער מן
ההר, ואז אם הם ניכרו על דרכם של כאלו שהכירו אותם, הם קינטרו
אותם על תבוסתם.
היום השלישי הוא יום מכריע. כל צרכני הסמים לשעבר לא יכולים
לעמוד בטריפים שהם מקבלים תוך כדי המדיטציה בלי השפעת
כימיקאלים, שלא נחשבים לטריפים מענגים במיוחד.
בטפסי הקבלה למקום כל אחד היה חייב לציין אם הוא צורך או צרך
סמים בעברו, ואם כן, איזה.

גודל המחנה הזה הוא בערך מרחק של מאה מטרים מהיכל המדיטציה
לחדר האוכל.
המתחם מוקף בתעלה מלאכותית של מים עם פרחי לוטוס.
מידי פעם הייתי תוהה אם בתעלה משחרים קרוקודילים למצב של
ניסיונות הימלטות, משום שהדרך היחידה לצאת מהמקום היתה דרך
השער הראשי, שאין צורך לומר שהיה שמור.
אל היכל המדיטציה מטפסים במדרגות המובילות לגשר מעל לביצור
המים. משם נכנסים לבנין חדש ומאובזר, בנוי מכספי תרומות שהושקע
כסף רב בבנייתו בלב אזור כל כך נחשל מבחינה טכנולוגית.
במבנה יש אולם מדיטציה גדול, ותאים קטנים למודט המתבודד.
באולם הגדול מוצבת במה, עליה יושבת המסטר, אישה תאית חתומת
פנים כבת שישים עם תסרוקת אפרו גבוהה. כל הזזת גבה שלה מפעילה
אחת מהסוהרות המתנדבות שקמות חרש ומדליקות/מכבות מפסקים,
מנערות תלמידים שנרדמו או שהעיזו, במקרה של מערביים, לשנות
תנוחה ככה שכפות רגליהם פונות אל עבר המסטר, מה שנחשב פחיתות
כבוד בתרבות של דרום מזרח אסיה.
על המסטר, שהיא אישיות בפני עצמה, ארחיב את הדיבור מאוחר יותר,
או יותר נכון לומר- לא אישיות בפני עצמה.
על הבמה היה טייפ, ממנו נשמע קולו של הנזיר והמון מפסקים
ששולטים במאווררים, שמשום מה עבדו לעיתים רחוקות ביותר למרות
החום המעיק.

האולם מחולק לשני חלקים, אגף הגברים- עם כניסה נפרדת ועולם
נפרד עבורם ואגף הנשים.
שורות שורות, טורים טורים של שתי כריות כחולות, אחת על גבי
השניה, כרית כחולה גדולה, ועליה כרית קטנה יותר. השורות
ממוספרות, לכל מקום יש מספר, והתלמידים יושבים לפי סדר ישיבה
שנקבע ביום הראשון על ידי מדריכים ומתנדבים. כמאה תלמידים,
בודדים מביניהם הם אנשים לבנים כמוני.

ארוחת הצהרים היא צימחונית אדוקה, לא בשר ולא ביצים.
לרוב די נהניתי מהבישול התאילנדי בזכות תבשילי הירקות המעולים.
סיר גדול, חציו אורז חום חציו אורז לבן. מערימים אורז בצלחת,
עליה אחד מתבשילי הירקות, אם יש שני סוגים את הסוג השני לוקחים
בתוך צלוחית. יושבים בדממה ולועסים, לא מחליפים מבטים.
בין מתחם הנשים למתחם הגברים מוצב לוח, עליו יש רשימה עם עט
מוצמדת בחוט.
הרשימה הזו היא של האנשים שמבקשים לשוחח עם המסטר.
ביום השלישי רשמתי את שמי ברשימה לפי עצת המורה.

הפסקת הצהרים נמשכת עד השעה אחת ואז מתחילה המדיטציה של אחר
הצהרים, עם הפסקת נוחיות של חמש דקות בכל שעה וחצי.
בשעה שבע בערב יש "שיחה". מערביים מתאספים לחוד באחד המבנים
מחוץ לפגודה בשל השפה האנגלית, והתאים נשארים בפגודה. השיחה
היא השמעת הרצאה של הנזיר גואינקה.
הנזיר מדבר במבטא הודי- בורמזי כבד, וקשה לי לעקוב אחרי מה
שהוא אומר.
בכלל, רמת הריכוז שלי ירדה פלאים, המוח שלי דוהר לו ללא כל רסן
לאן שהוא רוצה בלי שום שליטה מצידי.
ביום הראשון והשני נעשיתי מודעת למהירות שהמחשבות שוצפות דרך
המוח שלי וגיליתי שהן עושות את זה בכמה ערוצים בשתי שפות שונות
בו זמנית. ביום השלישי המחשבות האלו היו כל כך רועמות, כמו
רדיו שנשבר לו הכפתור והוא ממאן להסגר, שלפעמים הייתי בטוחה
שהדברים שעברו במוחי נאמרו על ידי בקול רם וזה הלחיץ אותי משום
שאסור להוציא הגה.
הגילוי שאין מצב בו יהיה שם שקט, לא חשוב כמה מונוטונית
הצפרדעים יקרקרו בבריכות הלוטוס, לא משנה כמה רך יהיה ציוץ
הציפורים, המוח הזה שלי, הוא מכשיר רב עוצמה שחסר דבר אחד-
כפתור השקטה. הידיעה הזו אימללה אותי.
זה הדבר שחששתי ממנו, הצעידה הזו בשביל לאיבוד השפיות, בהעדר
כל גירוי חיצוני נשאר לי רק עצמי והאמת העירומה על מה שמתחולל
לי בראש.
גואינקה מדבר וכשאני מבינה מה הוא אומר, קשה לי ההבנה
הרציונאלית של הדברים. אני תלמידת פילוסופיה מערבית ולא היו לי
כל כלים לבחון את השגותיו. העובדה שבודהה עשה את אותה מדיטציה
לא היתה סיבה מספיקה בשבילי כדי לקבל את כל מה שהוא אמר בלי
לבחון את זה במבחן ההיגיון. ומה שלא עומד  במבחן ההיגיון שייך
לתחום האמונה.

לאחר ההרצאה כולנו חוזרים להיכל המדיטציה להמשך מדיטה עד השעה
תשע בערב. אז הולכים לישון עד צילצול הגונג שקורא לנו שוב
בארבע בבוקר. שיגרה מטריפה אותי.
חשבתי לתומי שהחלק הקשה בקורס יהיה עבורי חוסר התקשורת עם
אנשים אחרים. אחרי יומיים גיליתי שזה החלק הקל בעסק. החלק הקשה
היה שתוך יומיים המוח התרוקן מרעש הרקע של חיי היום יום והתחיל
להאיץ בלי התחשבות בטווח הסיבולת של הטורים במנוע.
ביום השני בערב הייתי כל כך מדוכאת שבסוף הערב ניגשתי לבמה
שעליה יושבת המסטר כי החלטתי לדבר איתה על הבעיה שלי.
ניגשתי בתנועת הכנעה ונימוס של הרכנת ראש, היא סימנה לי לשבת
למרגלותיה. התישבתי ולאחר החלפת שני משפטים איתה גיליתי שהיא
לא מדברת הרבה אנגלית.
זה איכזב אותי מעט, משום שהבעיה שלי לא יכלה להפתר בכמה מילים,
אבל לא נואשתי.
סיפרתי לה שיש לי בעיה, שאני מאוד מדוכאת לשבת ככה עם עצמי כל
היום, מה שגורם לי לבכות ולבכות.
היא שואלת אם קשה לי לשבת על הרצפה. השבתי שזה פחות מטריד
אותי. היא שואלת אם אני משנה תנוחות, אני משיבה שכנראה יותר
ממה שהייתי רוצה, אולי אני משנת התנוחות הכפייתית של הקורס
הזה!
הזכרתי שוב שאני מדוכאת ובוכה כל היום ובכל פעם שאני עוצמת
עיניים ומתחילה להתרכז יש לי חוויות חוץ גופיות, דהיינו, אני
חשה שאני יוצאת מתוך הגוף שלי ומביטה על עצמי מלמעלה.
ואז נבהלת מן התחושה ופוקחת את עיני, מה שמפסיק את המדיטציה
לאלתר.
כשאני חוזרת למדוט שוב, המצב חוזר על עצמו.
המסטר אמרה שיש לי תחושה של איבוד שליטה לפעמים ואז היא שאלה
אם אני מכורה למשהו, עניתי שמעולם לא הייתי מכורה לשום סם
שהוא.
היא שאלה אם אני ישנה היטב בלילה, אמרתי לה שלא כל כך. ואז היא
אמרה לי שהיא תיתן לי גלולות ארגעה. הבהרתי לה שאני לא לוקחת
גלולות כי אני מאוד מפחדת מכימיקאלים כגון אלו, וזאת הסיבה
שבאתי לכאן, כדי ללמוד שיטה נקייה שתרגיע אותי.
השיחה איתה מאוד איכזבה וסיימתי אותה.
ואז היא יעצה לי לקבוע איתה פגישה ארוכה יותר דרך הלוח שבסככת
האכילה.
אמרתי שכך אעשה! בתחושת אכזבה הלכתי לישון.

למחרת ישבתי בחדר המדיטציה והמוח שלי התפוצץ. המחשבות הפזורות
על אומללותי ביקום מתחלפות להן במשהו בהרבה יותר קוהרנטי, אבל
עם זה אובססיבי.
יש לי דיבוק של כיור. לא עוד מחשבות על מי מבעלי לקח לי את
המשור החשמלי שלי וכמה זה אימלל אותי. כאן יש מחשבה חדשה על
יצירה, יצירה של דבר חדש, המוח שלי מצא לו את דרך המילוט שלו
כדי לשמר את שפיותי, דיבוק הבניה שלי!
נכנס לי לראש רעיון לצקת כיור מחומרים פלסטיים, איתם הייתי
עושה יציקות ניסיון בעברי.
פוליאסטר היה חומר שהשתמשתי בו עד פיצוץ אחד בחצרי שגמל אתי
מנסיונותי.
את הכיור הזה תיכננתי לשלב עם חומרים אחרים. התיכנון של התבנית
מושפע מתבניות שראיתי בבית חרושת ליציקת פסלי בודהה בסוכותיי
תאילנד.
באיזה שהוא שלב זה משתלט עלי, כמו טלויזיה שמסרבת להכבות. היה
ניסיון כנה שלי לבצע את המדיטציה על פי ההוראות והכיור נכנס לי
שוב אל הדימיונות, הוא עומד שם בתוך תבנית גבס, מחכה שאני
ארכיב אותו לקיר.
נכנעתי לזה, לא היה יותר טעם להלחם, זה היה חזק ממני. לאט כל
המקלחת מורכבת מסביב לכיור. במקלחת הזו יש צמחי שרך טרופיים
המשתלשלים מן הקירות, יש שביל של חלוקי נחל על הריצפה. המים
בטוש נשפכים מלמעלה כמו מתוך מפל טבעי ואור בא מלמטה ומאיר את
הכיור השקוף שלי כשסלעים כלואים בתוך הפוליאסטר השקוף.
כל הפנטזיה הזו חוזרת על עצמה כמו בסרט במשך שעות. כל פעם פרט
אחר נוסף לתמונה הזו, בדמיוני עמדתי בתוך חדר האמבטיה וכל פרט
בו התרקם במוחי לפרטיו.
כשהמקלחת מוכנה כל שאר הבית נבנה סביבו. הבית שלי, בנוי מפח
ומבידוד עם קיר יבש. כשהסלון ממוקם אני מתחילה לתכנן את
הרהיטים, הם עשויים מקרטון.
היה לי רעיון מדהים לבניית כיסא נוח עשוי מקרטון מרובד ומנוסר.
הגעתי לפרטים של פיתוח שיטה לנסר מהר וביעילות את הקרטון,
בניגוד לשיטות הישנות שלי בהן השתמשתי בסכין חיתוך.
אחר כך הייתי עסוקה בחישובי חוזק חומרים וחשבתי על מכניקה
ווקטורים. הכל מתרקם מוכן לפרטיו במוחי. הרגשתי מחוייבת להעלות
את זה על הכתב ולעשות שירטוטים. הבעיה היתה שאסור לי לכתוב.
התאפקתי.

בצהרים לאחר הארוחה אני מובלת  על ידי אחת הסוהרות לפגישתי
המוזמנת עם המסטר.
היא יושבת על הבמה ואני כורעת למרגלותיה.
תנועות נימוסין מוחלפות. השיחה מתנהלת באותה מתכונת של שיחת
יום האתמול, אני מספרת לה על צרותי, היא דווקא מגלה בקיאות
מפתיעה בפרטי הביוגרפיה שלי, כאילו מאז שנפגשנו אתמול בלילה
היא הספיקה לשנן אותם; אני אומרת לה שאני אסירה של המחשבות
שלי, ולכן אני מדוכאת.
והמורה מניעה בראשה ואומרת: "כן, את גרושה".
האמירה הזו גרמה לי לרצות לפרוץ בצחוק היסטרי, מכל סיפור חיי
קורע הלבבות, רצוף מוות ויתמות, מכל זה הדבר היחיד שהיא הבינה
זה שאני חיה ללא גבר בחיי?!
השיחה סוכמה בזה שקיבלתי פריבילגיה להפסקות ארוכות יותר כשאני
מרגישה שאני לא יכולה למדוט יותר.

בוקרו של היום הרביעי. יש נשים שמתקשות לקום. האישה במיטה לידי
קמה ומתארגנת לצידי. פתאום היא מפטירה שתי מילים בשפתה,
נחרדתי: "היא דיברה".
הסתכלתי לעברה באינסטנקטיביות, ולאחר מכן התעלמתי ככללי
המקום.
הבחנתי שהיא חזרה למיטתה לישון.
בחדר המדיטציה הכרית שלה ריקה, שלה ושל עוד כמה אנשים. כשחזרתי
מהפסקת ארוחת הבוקר היא לא היתה שם יותר. די שמחתי, מפני
שלמרות שלא דיברנו בינינו חשבתי שהיא לא יצור סימפטי ועכשיו
החלל לידי התפנה.
בשמחה גלויה לקחתי את המזרון הדק שעל הדרגש שלה והכנסתי אותו
מתחת למזרון שלי. עכשיו תהיה לי קצת יותר נוחות בלילה.
כשחזרנו להיכל המדיטציה הכריות הריקות נעלמו והורחבו המרווחים
בינינו.

הבטתי מסביבי בגאווה; הם פרשו ואני החזקתי מעמד!
אבל ההרגשה הזו לא ליוותה אותי לאורך זמן, היום הרביעי הוא קשה
במיוחד, כל הגוף כאב לי מהישיבה על הרצפה. לתאים הדבר פחות
מפריע כי זה חלק מאורח חייהם לשבת כך, אבל אצלי הגב התחתון כאב
ביתר שאת.
ביום הזה הייתי חומרנית בלבד, כל הזמן חשבתי על כסף וחישבתי
חישובים מוניטריים מסובכים במוחי. כמה עלו לי שתי מערכות
היחסים המאוד יקרות שניהלתי בעשור האחרון, כמה כסף הפסדתי על
האנשים האלו. קשה היה לי לראות את זה אחרת.
בצהרים נשברתי והתחלתי לנהל רישום של הסכומים. התחלתי לכתוב
בסתר, בהפסקות בין המדיטציות, לא רציתי לעצבן אף אחד או להפר
כללים במפגיע.
לקראת אחר הצהרים אני נשברת לחלוטין, גל שנאה גואה בי, השנאה
כל כך חזקה שממש קשה לי להתגבר על הרגשות הקיצוניים האלו ואני
לא יודעת את נפשי.
השבירה הרוחנית הזו אוכלת בי בכל פה, אין לי יותר תירוצים
לסיבה למה אני כאן מתייסרת כך.
ביום הקודם אמרתי לעצמי שסיבת היותי כאן היא ניסוי סוציולוגי
שאני מבצעת, ניסוי על טבעם של מוסדות טוטליטריים וההשפעה שלהם
על נפש האדם.
ביום הרביעי אני מחליטה שזה יותר מידי בשבילי להוות החלק הפעיל
של קבוצת הניסוי בניסוי של עצמך, ולא נסיין אובייקטיבי הצופה
מן הצד.  ובין כך הכל תירוצים מפני שאני לא מצליחה להתמודד עם
המוח המשתולל שלי.
בלילות סבלתי מחלומות בלהה שבהם אני נדרשת לחתוך את שיער ראשי
ולשלוח אותו הביתה, כמנהג נזירות בודהיסטיות מגולחות ראש.
בימים שירי ילדות חוזרים אלי, מתחלפים בשירי ארץ ישראל הרודפים
אותי ומתנגנים לי בראש ללא הפסקה כמו ברדיו שאי אפשר לכבותו.
חשבתי שפשוט אני צריכה לצאת מכאן ומהר. היתה לי תוכנית לפרוש
רק למחרת בבוקר.
הסיבות היו סיבות בנאליות של טייל מנוסה שנע בדרכים ומכיר את
הקשיים; לא ידעתי כמה אפשרי למצוא בעיר הסמוכה מקום לינה ללילה
כי האזור ממש לא מתוייר והתאי שבפי מאוד בסיסית.
הכנתי את עזיבתי עד הפרטים הקטנים ביותר, ארזתי, ספרתי את
השעות והדקות בכל מדיטציה עד רגע השיחרור המיוחל.
ביום שהחלטתי לפרוש משהו השתחרר בי מן המועקה שהייתי שרויה בה,
ראיתי את האור בקצה המנהרה, התחלתי לכתוב מכתב למשפחה שלי,
הרגשתי קצת יותר מרועננת.
אחר הצהרים היה לי קשר עין עם הבחורה שישנה במיטה לימיני. היא
נראתה יצור עליז ששום דבר לא יכול להשבית את שמחתה, כל הזמן
עסוקה בשלה מלווה בחיוך קטן על הפרצוף.
בהפסקת הצהרים של אותו יום הייתי שרועה על מיטתי מתנשפת בחום
המעיק שעומד באויר כמו שמיכה בשעות הצהרים, שכנתי במיטה הסמוכה
התישבה מול החלון שמעל מיטתה ונפנפה לעצמה עם המניפה. הגונג
היכה והיא עשתה "אוףףף" למשמע הצליל. גם התגובה שלי היתה זהה.
באותו רגע הבטנו אחת על רעותה ופרצנו בצחוק.

כל הזמן ספרתי את הדקות, לברוח מכאן, לברוח מכאן. לא הצלחתי
לעשות דקה אחת של מדיטציה, אפילו העיניים שלי מסרבות להעצם.
בערב יצאתי מהיכל המדיטציה חצי שעה לפני הסיום, החלתי את
הפריבילגיות המיוחדות שזכיתי בהן היום. אחת הסוהרות הבחינה בי
ועקבה אחרי עד המגורים. היא תפסה אותי יושבת על המיטה וקוראת
חומר על המקומות שאני רוצה ללכת לבקר אחרי הקורס. קפצתי ממקומי
למראה, התעשתי ואמרתי לה בתקיפות שיש לי אישור לעזוב. היא חזרה
על צעדיה מאוכזבת.

בבוקר התעוררתי בהרגשה קלה יותר, אני מסתלקת היום!
לאחר ארוחת הבוקר ניגשתי אל אחת המדריכות ואמרתי שאני רוצה
לראות את המנהלת.
הובלתי למשרד שלה ושם אמרתי לה; "אני רוצה לעזוב את הקורס
בבקשה".
המנהלת משיבה שעלי לבוא לראיון אצל המסטר ואני מונחית על ידי
המנהלת לבית המורה.
המורה גרה בבית קטן עם דלת רשת ומשטח של מרפסת לפניה.
היא יוצאת דרך דלת הרשת ולאחר החלפת תנועות הנימוסין כולנו
מתישבים על משטח הבטון של המרפסת. המנהלת לצידי והסוהרת
מאחורי, כשהמסטר מולי. מתחילה סחיטה ריגשית.
המסטר שואלת: "למה את רוצה לעזוב?"
אני חשה עוינות כלפי הנובעת מהיותי אישה לבנה שלא מכבדת את
דרכיהם ועתה הם צריכים להיות מוטרדים בבעיות בגללי.
חזרתי והסברתי חלק מהסיבות שלי מאוד בנימוס. אמרתי שאני מוקפת
כל הזמן בעשרים נשים אילמות אבל מאוד עסוקות על הזמן בכיבוס
ובניקיון. אין לי פרטיות שאני מורגלת בה, אני מדוכאת ולא
מצליחה לישון טוב בלילות ולכן אני מותשת גופנית ונפשית ופשוט
רוצה להפסיק את כל זה.
המסטר חוזרת על הצעת כדורי השינה שלה, שוב סירבתי בנימוס כשאני
מדמיינת אותה כסוחר סמים קטן ברחובות ניו יורק שפותח את המעיל
ומראה את מרכולתו ומציע כדורי ארגעה.
ושוב היא מפגינה בקיאות ראויה להערצה בפרטי קורות חיי, מה הם
עושים שם בערבים עם הטפסים שלנו?!
היא מפתיעה אותי בשאלה: "איך זה להיות בניו יורק?"
עניתי לה את התשובה המתבקשת שהאנשים שם לא נחמדים.
ואז היא אומרת: "למה? את יכולה ללכת לעשות קניות ולראות את
טיימס סקוור"
עניתי שאין לי כסף לקניות והמקום היחיד שהלכתי אליו בקביעות
היה יותר מוזיאון המטרופוליטן (שם הייתי הולכת לראות שוה ושוב
את הפורטרט של נערה צעירה שצייר צייר פלמי אלמוני בשם ורמיר,
ציור מתוארך לשלהי המאה החמש עשרה, ראשית המאה השש עשרה.)
כולנו ציחקקנו בנימוס, והמסטר אומרת לי שמלאתי את הטופס וכתבתי
YES לכל התנאים שהופיעו שם.
השבתי שזה נכון, אבל אני מדוכאת מידי ורוצה לעזוב.
המסטר שאלה אם יש לי עכשיו לאן ללכת ואם יש לי תוכניות. האמת
שהיא צדקה. הנקודה הזו היתה רגישה, אולי סיבה חלקית לדיכאון
שתקף אותי. לא, אין לי כל תוכניות ואין לי ללאן ללכת. התוכנית
היתה לשהות שם עשרה ימים.
המסטר אומרת: " אין בעיה, תקבלי פרטיות. ניתן לך חדר משלך
וכשתרצי לעשות מנוחה ממדיטציה תוכלי ללכת לחדר שלך ולנוח, רק
תישארי"
לא ידעתי מה להחליט, תנאי שופרו לבלי הכר במתן חדר פרטי ויותר
חופש לעשות מה שאני רוצה. הן חיכו למוצא פי. השבתי להן שאנסה
להשאר.

בזה הסתיימה ועדת ההדחה שלי, חזרתי כמו נזירה ממושמעת לאולם
השינה ובמקום לאסוף את התיק ולנוס על נפשי העברתי את התיק
לקיטון שינה שהתפנה על ידי מישהי שפרשה יומיים לפני.
נכנסתי לחדר ולמרות שהוא צמוד למקלחות ולשרותים ויכולתי לשמוע
בבירור כל "חחחיק טפו" של ציחצוח השיניים האסיאתי, וכל
"פישששש" של השתנה עם כל מעבר המים הרבים של מקלחות הנשים,
למרות כל זה לא היתה מאושרת ממני.
החדר היה פצפון, באורך של דרגש השינה וברוחב של כחצי מטר
מהדרגש לקיר שהיה עשוי מחתיכת דיקט שהפרידה אותו מהקיטון שליד.
בקיטון ליד גרה נזירה אמיתית, מגולחת ראש ולבושה גלימה לבנה.
היה חלון שפנה לחצר פנימית ולחלונות אחרים. דלפק מאולתר מעץ
עמד לרוחב החדר, מוצב מתחת לחלון.
העברתי לחדרי את המזרון הנוסף ועוד שרפרף שמצאתי ליד המיטה
באולם השינה.
את השרפרף הצבתי ליד הדלפק והמשרד המנזרי שלי נפתח רשמית.
דבר ראשון הסרתי את בגדי והסתובבתי בחדר עירומה. אחרי זה
הוצאתי וופלים מצופים שהבאתי עימי וזללתי מהם. הוצאתי את הכף
החשמלית שלי והכנתי לי קפה שחור.
עם חלוף שעה אחת הצלחתי להפר כמעט כל כלל של המנזר הזה והפרת
הכללים היתה כל כך מתוקה.
חפצי סודרו על השולחן, שעון מעורר וניירות הכתיבה.
בכל רגע פנוי שהיה לי פשוט כתבתי, הרחק מעיניים בולשניות.
שירטטתי שירטוטים של כל הרעיונות שלי על גב הדפים שצילמתי מתוך
ספר המסעות של תאילנד. כתבתי סקיצה לסרט דוקומנטרי שחשבתי שאני
רוצה לצלם.

הייתי חוטאת מושלמת. בחדר התרגלתי להסתובב עירומה בלבד, ולא
התעייפתי להסיר את בגדי גם בהפסקות קצרות. נגעתי בעצמי בכוונה,
אכלתי בין הארוחות את הצידה שלי, חישבתי ככה שלא תיגמר לי.
חיי היו פרטיים בהחלט מאחורי דלת הדיקט, היה לי ווקמן והקשבתי
למוזיקה בלילות. איזנתי בין הכללים הנוקשים שבחוץ והעולם הפרטי
שבתוך החדר שלי.

למחרת כל הנזירות הבודהיסטיות הופיעו למדיטציה כשראשן מגולח
למשעי ובוהק.
המראה השפיע עלי באורח מיסתורי, נשים מגולחות ראש!
קשה היה לי לדמיין משהו שיגרום לי לגלח את שיער ראשי.
הייתי מוטרדת כל היום עד שהמיני דרמה הבאה קרתה לי; כשהלכתי
לארוחת הבוקר השארתי את כפכפי הגומי שלי על מעמד הנעליים
בכניסה. כששבתי הן לא היו שם. היות והמהמתי כל שאר הכפכפים
נלקחו, ולי נותרו כפכפים של אחרת מונחות במקום שונה מזה שבו
הונחו כפכפי.
המאורע עירער את נפשי לחלוטין, הייתי עסוקה בזה שעות, לאתר את
כפכפי הגומי הכחולות שלי על רגליה של אחרת! בכל פעם שצעדנו
נעמדתי וסקרתי במבט את כל הרגליים האחרות.
הדבר ייסר אותי; איך התמהמהתי וגרמתי לכך שנשארתי עם כפכפים של
אחרת.
אחרי זמן שנאתי את הגזלנית האלמונית. תיכננתי לגרום לה להסיר
אותן ברגע שאפגוש בה לא משנה מה כללי המקום אומרים.
לאט השלמתי עם העובדה שהכפכפים האלו דומים באופן מסתורי לאלו
שהיו שלי, ממש קשה להבחין ביניהם. כדי להיפטר מהאפשרות שיתכן
שהעללתי עלילת שוא נתתי ליד המקרה לסדר את ההדורים. בפעם הבאה
שנחלצו הטלתי אותן על גיבוב של נעליים וחיכתי. כשהן נשארו לי
בסוף מיותמות מחכות שאשחיל אותן בין אצבעות רגלי ידעתי שהן
שלי.

כל יום שעבר, כל שעה וכל רגע נאבקתי בעצמי ושאלתי למה הסכמתי
להשאר, איך אשרוד כאן?!
בבקרים הקצתי עם תחנה פרטית של שירים עבריים בראש: "הבוקר
יבוא, הבוקר יבוא, אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו...את תצחקי
בקול ולא תדעי מדוע"
הרהרתי בשיטה של המקום הזה, על כל שיטת הוראת המדיטציה.
את הקורס הראשון עשיתי בגיל שש עשרה עם כסף שקיבלתי על מלגת
הצטיינות בלימודי התיכון שלי.כל הדמגוגיה הזו, על השיטה שזה
מוצג בפני התלמידים, מעטה הרוחניות באמתלה שזו לא שיטה דתית.
מצאתי בזה סוג של דת שצריך להאמין בה, מעולם לא נמניתי על
המאמינים, מקומי בעולם הזה נקבע כמתפלספת.
בלילות בהיתי שעות בגג הפח הגלי המתנשא גבוה מעל, גשמים של
מונסון היכו בו כמו בתופי טם טם.
בכל לילה בלעתי בקביעות כדוי ארגעה צמחיים שנשאתי עימי מהארץ.
המוח שלי השתולל כל הזמן; דמיונות, מחזות, הזיות.
המקום לא סיפק לי כל גירויים חיצוניים, היקום היה שליו מידי,
ההתרגשות הכי חזקה שחוויתי במקום היתה השאלה האם התחתונים שלי
התיבשו, או שירד גשם והרטיב אותן שוב.
כל הנשים חרדות לכביסה שלהן, כולן מכבסות ומכבסות. חם בימים
ואין ונטילציה בחדרים.

בלילו של היום התשיעי חוויתי את המשבר החזק ביותר שפקד אותי
במקום.
שכבתי במיטה הוזה את יום מותו של אבי. הכל היה אצור בתוכי, שום
דבר לא הפריע למחזה לעבור איתי דקה דקה מאותו יום.
אני בת שמונה וחודש והכל מתנהל כמו שהתנהל אז. השיחות עם נעם
אחי בעת ההמתנה, אחי המתוק והתמים שמת שנים אחר כך בגיל צעיר.
שם אני מדברת איתו ואומרת לו את כל מה שאמרתי לו כשהייתי בת
שמונה, בהבדל אחד; אני יודעת את התוצאות, אני יודעת על המוות,
מבינה מוות.
בכל פעם פקחתי עיניים חזק חזק מנסה לגרש את הסרט הזה והוא שב
אלי מוחשי מתמיד. הוא לא מתעייף לחזור על עצמו ולהתיש אותי
במשך שעות.
הידיעה שמחר בסביבות עשר בבוקר, ביום האחת עשרה לשהות שלי כאן,
אוכל לדבר שוב. בסביבות אחת עשרה בבוקר אהיה אדם חופשי.הידיעה
הזו הפסיקה לעודד.
הזמן נראה לי במימד אחר ובאותם רגעי יאוש החופש העתידי שלי לא
עודד אותי. רציתי למות, פשוט להעלם, להתנדף מן המיטה ההיא
ולחדול.

בוקר הפציע, שרדתי.
המדיטציה האחרונה מתנהלת כרגיל. אני אפילו לא יודעת מהי שיטת
הויפסנה, לי היה קורס פרטי משל עצמי שנוהל על ידי מחלקת
ההישרדות במוח שלי שתמיד מצא יצירתיות כחלופה לאיבוד שפיות.
כשאנו יוצאים מההיכל למדרגות כבר שם כולם מתחילים לדבר, בהתחלה
זה מילמול נמוך שהופך לגל עצבני של רעש.
התקף של אושר, התעלות רוח, התפרצות של משהו כלוא. כמיהה לקשר
אנושי.
דיברתי ללא הפסקה, אין לי זמן אפילו ללכת לשירותים. כל הזמן
אנחנו ביחד, כל האנשים הלבנים שבמחנה, מדברים, משתפים
בחוויות.

שתי הבנות שבאולם השינה שלי חוו חויות דומות לשלי, אחת מפיקת
טלויזיה בדבלין והשניה מורה לאנגלית קנדית שחיה באוסטרליה. הן
דיברו ביניהן במשך הקורס וטענו שניסו לפנות אלי בדברים אבל אני
נראיתי להן כאילו אני שקועה בזה לחלוטין. ואילו אני לא העזתי
לפנות לאף אחד מפחד שאקלקל לאחרים את נדר השתיקה.
שרה, המורה, מסכימה לעזור לי לעשות עריכה ספרותית לשני שירים
שכתבתי במנזר ועתה תירגמתי אותם לאנגלית והיא תיקנה את
שגיאותי.

בהמשך היום המשכנו לעשות מדיטציה בשתיקה באולם הגדול. בערב
הבנים עומדים מעבר לגדר השיחים שמפרידה בין החלק שלהם לשלנו
ומדברים עם הבנות. אנחנו מתלוצצים יחד על מסיבה משותפת לילית
שכביכול נערוך במנזר. יש גם גברים בעולם הזה!
התחושה היא של ניצחון, ניצחון הרוח האנושית.
שרדתי את ים הבדידות שכאן. הייתי במנזר שתקנים עשרה ימים!
חזרתי משם עם ערימת ניירות ששורטטו עליהן רהיטים וסקיצה לבית.
כתבתי שני שירים מצויינים לפי דעתי.
נשארה לי צלקת בנשמה של מאבק קשה עם עצמי וזיכרונותי.
יש לי את הידיעה שאני אסירה של זיכרונותי.

דצמבר 2003:
הקטע נכתב בעת שהותי באסיה בשנת 1999.
מאז חזרתי לארץ ויצקתי את הכיור המדובר בטכסט
וכמו בהזיה שם בניתי את ביתי סביבו.
בסיום הבניה שבתי לאסיה לעוד שנה תמימה.