[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני לא יודעת.אני פשוט לא יודעת.
או שאני אף פעם לא אדע.
אבל את האושר האמיתי, האושר הכי גדול, אושר טהור, כזה שאין דבר
שיכול להרוס, אותו... אף אחד עוד לא מצא. ואם כן, אם שמעת אי
פעם מישהו אומר: "מצאתי!",אז תדע שהוא משקר. זה לא יכול
להיות.

כשהייתי ילדה קטנה, ועוד היתה לי התמימות לשאול את אמא מאיפה
באים ילדים לעולם, והיא חייכה במבוכה ושלחה אותי לשאול את אבא,
ואבא הגיב אותו הדבר ושלח אותי לשאול את אמא, חשבתי שאולי גם
הם לא יודעים. אולי בעצם אני מאומצת.
אבל אז, אז ראיתי תמונות של אמא כשהיא היתה קטנה, והיה לה חיוך
כמו שלי, אז הבנתי שהיא באמת אמא שלי, ובגן תמיד אמרו שיש לי
את העיניים של אבא, אז הבנתי שהוא באמת אבא שלי. אבל החיוך של
אמא? זה היה חיוך רגעי. כמו כל חיוך בעולם. כמו כל דבר שנולד
ואז מת. שבא ואז נעלם.
אחר כך, בכיתה א', כשהושיבו אותי ליד החברה הכי טובה שלי,
הייתי כל כך מאושרת. חשבתי שאין דבר נפלא מזה. רואים שהייתי
תמימה.
אבל את התמימות שלי איבדתי בכיתה ד'.
רובם מאבדים אותה בח', ט', יש כאלה שאחרי, יש כאלה שעדיין לא,
יש כאלה שאף פעם.
אני איבדתי בכיתה ד'. אני רוצה אותה בחזרה!
עכשיו אני מנסה להתמודד. מנסה למצוא את האושר האמיתי הזה. זה
שכולם מדברים עליו. זה שאף אחד עוד לא מצא.

בכיתה ב' למדתי בפעם הראשונה למבחן.
זה היה מבחן בתורה, ולמדתי את עשרת המכות בע"פ. את האמת, לא
הבנתי למה זה חשוב, ואני עדיין לא. גם ככה אני לא מאמינה בדבר
הגדול הזה שאמור להגן על כולם. זה שאמור להיות רחום וחזק.
בלילות הכי קשים כשהייתי בוכה ונחנקת מדמעות, הייתי מנסה לקרוא
לו. הייתי מסתכלת על התקרה בחדר שלי, שהיתה מכוסה כוכבים
זוהרים בחושך, כמו של ילדה תמימה שכל כך רציתי להיות, שחושבת
שאלה שמיים אמיתיים, ומבקשת ממנו עזרה. הבטחתי להיות ילדה
טובה, ולהתחיל להאמין, ואפילו לשמור שבת. הכל, רק שיעזור לי
ויפסיק את הדמעות. אבל הוא לא שמע. אולי הוא חרש?

בכל מקרה, באתי בבוקר לכיתה לעשות את המבחן, וסיפרו לנו
שהמחנכת, שהיתה גם המורה לתורה (מורות ביסודי כל יכולות...)
חולה. זאת היתה הפעם האחרונה שלמדתי למבחן. פעם אחרונה עד כיתה
י'.
שם למדתי שהחיים הם לא כמו שחושבים שהם, והתוכניות יכולות
להשתבש, והפרדוקס הגדול שיותר הוא שנשיקה - הדבר התמים שמרפא
כאב וצער - גרם לי להבין שלא הכל כמו שהוא נראה. אפילו שזה סתם
שם ללא קשר למציאות. מחלת הנשיקה. מי שלא עבר אותה כמוני, לא
יכול להבין את מה שאני מרגישה. אני גם לא מצפה. אבל פתאום,
החיים נעצרים, וכמה שתתאמץ יותר להחזיר אותם, זה לא יעבוד, זה
רק נעשה גרוע יותר... אז כדאי שתלך לאט לאט, ותתן לזמן לעשות
את שלו.
בעצם ככה זה כל החיים. "הזמן יעשה את שלו". בסוף הזמן נגמר
ו...לא מצאת את האושר המושלם...כמה מפתיע....

אז לא, למרבה הפלא הזמן עשה את שלו...

ואחרי שכל כך הרבה סבלתי, ובאמת שכבר לא הרגשתי טעם בחיים,
ובאמת, שהמוות נראה לי כמו פתרון מתוק לחיים אומללים, החלטתי
להפסיק עם הרחמים העצמיים האלה, שהרי הם לא שווים כלום,
ולהתחיל לקחת את עצמי בידיים.
הרי ממילא, אם הגעתי לתובנה הזאת שבסוף נמות והכל נעלם, הכל
חסר משמעות, אז למה, במקום לקחת הכל בקלות, לקחת הכל בצורה
פאטלית?
יש שטוענים שהגישה שלי כיום היא היא הפטאליות לשמה. אני טוענת
שהיא האושר המוחלט הגדול ביותר שאוכל להגיע אליו אי פעם. אבל
אולי עוד יהיה לי מה ללמוד...מקווה...

אז שניתי עולמות, הפכתי הכל, ואיש חכם פעם אמר לי שנהייתי
צבועה.
אז לא... אני לא צבועה, אני אותה מירב של פעם, אותה מירב של
תמיד.
עם אותם כאבים, ואותם בעיות, ואותם מחלות שלא עוזבות שוב
ושוב...ואולי אני באמת נהנית מהם.
אתה יודע מה? אולי היה משהו במה שאמרת, ואני נהנית לסבול...
אבל אני נהנית כי אני לא נותנת לעצמי להרגיש את הסבל הזה.
הגעתי למצב בו הכל עובר לידי. ורק חיוך, אושר, הדברים המשובחים
יותר שהעולם יכול להציע לנו מצליחים לגעת בי באמת.
אז זאת נאיביות. אני יודעת.
אבל לא איכפת לי.
אני יפת נפש, אני עושה את עצמי, מבפנים יש לי יצר רע שמחפש
מקום לפרוץ החוצה. כבר שמעתי את הכל...אתם לא יכולים לחדש לי.
אתם לא מבינים אותי, ואולי זה לא מה שאני מחפשת. אל תבינו
אותי. תקבלו אותי.
אני קיבלתי הרבה דברים שלא הייתי  מוכנה אליהם, שלא בהכרח היו
מובנים לי.
הרי כל כעס, כל צורת ביטוי של אגרסיות שאינה באה בחיוב, היא
השתקפות ברורה וידועה לכל של סבל. היא כאב עמוק שאינו יודע איך
לצאת. וזה צריך להשתנות. אז אני שיניתי את זה.
יצאתי מהציניות שעטפה אותי טוב טוב...הבנתי שהאושר שלי לא יבוא
על חשבון אחרים, ואני לא צריכה לדרוך על אחרים כדי להיות שווה
מספיק. הערך שלי מגיע מבפנים, מאיך שאני רואה את עצמי, מאיך
שאני מאמינה שאני, ורואה את הבפנים שלי.
והתחלתי לשנות.

אתה יודע מה זה לגרום לאדם אחד לחייך?
חיוך אחד!
אין לך מושג מה זה..העוצמה הזאת... ואולי כן...
אז הקדשתי את חיי לחברה, והחלטתי, הסיפוק העילאי הזה שחיפשתי
כל הזמן? ינבע ממני, ורק ממני, והאושר שלי לא יהיה תלוי
באחרים.
והוא ינבע ממני על ידי כך שאני אגרום לאחרים להיות מאושרים.
כי טוב לי ככה, כי טוב לי לחיות למען החברה. ולא, זו לא
צביעות. זו האמת. זה הרגש, זה הכאב, זה הבפנים, זה מה שזה
אומר.
אני לא מנסה שתפנים, אני רק מנסה שתבין. יש הבדל כל כך עצום
בין שני הדרכים להקשיב למישהו. ואתה לא מבין את ההבדל.
אתה יודע מה ההבדל?
שאני עכשיו מאושרת.
ואולי זה אושר רגעי, ואולי זאת סתם אשליה.
אבל כרגע טוב לי, אז אל תנסה לנפץ לי אותה בפנים, כי אני לא
עושה לך את אותו הדבר, אני מבינה, ואני נותנת לך לחיות על פי
הערכים שלך... אז תן גם לי...



אפריל 2000- יוני 2001.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לי יש ויברטור
חדש.
כן, כן.
יש לי ויברטור
חדש.
חדש.
ו-י-ב-ר-ט-ו-ר
ח-ד-ש
ויברטור חדש.

ושימותו
הקנאים.








שה תמים מתלהב


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/01 18:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב דניאלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה