עברו חמישים שנה, אין לה אהבה, אין לה מצב רוח למנוחה.
היא אוהבת את אחיותיה למרות שהם כבר הקימו משפחה בגיל צעיר,
היא שונאת את מאהביה למרות כל האהבה שניתנה לה אחרי הפרידה.
היא נשארה רווקה נצחית, התחרטה שלא מצאה אף אחד.
היא מסתכלת בחלון ורואה קשישים עם אהובם, היא נרתעת מהמראה
הזוועתי, היא הולכת לאכול ורואה את שמו של אהובה האחרון שנהרג
במלחמה לפני שנים רבות... היא נרתעת מהמראה הזוועתי.
היא הולכת לראות טלוויזיה בשעה מאוחרת, היא רואה את רוחו של
אהובה הראשון מגיל שש שנרצח, היא אוהבת את המראה והולכת לחבק
את הדמות... אין בה פחד, אין בה שום עצב עליו, אין בה
דמיון...
הרוח מחבקת אותה חזק, היא אוהבת את החום המלא למרות שעברו כבר
חמישים שנה, לא מפחדת, לא נרתעת ולא מתקררת, רק ליבה הפך למר
במשך השנים... הרוח מחזקת אותה, הרוח טובת הלב נותנת לה
ביטחון, הרוח... הולכת... לאט... לאט.
היא נעלמה, הרוח לא שם יותר.
היא הביטה מסביבה, כל הבית מסודר ורק מוחה מבולגן, שמה מוסיקה,
מוסיקה קלאסית, רוקדת לאט עם המנגינה מניעה את ראשה לצדדים
בעדינות ושבה אל הכורסה, ניהנית מהזכרון שנותר...
אוהבת את השלווה, שומעת את השקט ונרדמת אל תוך החלום.