חפצים, וסתם עוד כמה דברים על החיים שלי.

טישו.
כל אחד יודע איך זה, שיש משהו שצריכים להתלוות אליו במשך כל
החיים, טוב, אז אצלי זה טישו, מאז שהייתי ילד קטן, תמיד הייתי
צריך לקנח את האף, רק בדחיפות יותר גדולה מאנשים אחרים. מה
לעשות כל אחד והאלרגיות שלו, שלי היא כנראה לחמצן. כי כל פעם
שאני נושם אותו אני צריך לקנח את האף. פשוט אויר לנשימה הנזלת
הזאתי, תסכימו איתי שזה לא דבר נחמד, אבל מתרגלים, אתם יכולים
לשאול חבר טוב שלי, הוא כל יום לוקח כדורים בגלל צרות בברכיים,
ולחבר אחר יש כדורים נגד השמנה, ואחר סתם הולך עם בלוק
ממתכת בשביל שלא יקרה לו כלום ברגל.
אז אצלי זה טישו, ולא, זה לא נייר טואלט, אני אוהב לקרוא לזה
טישו, למרות שזה כן נייר טואלט [אבל לא שמעתם את זה ממני], אני
קורא לזה טישו, זה מעיין הסכם שיש בנינו אחרי החתונה, התחתנו
כשנולדתי, שכל הבלגאן התחיל, מאז אני קורא לו טישו, והוא, הוא
סתם עומד בצד ורואה מה קורה לי בחיים. והוא שותק, כל כך מתאים
לו, לטישו שלי.
שלא כמו כל חפץ אחר, טישו זה חפץ עם אישיות, כי הוא טישו, ולא
נייר טואלט, כי מן הסתם, הוא הטישו שלי, ולא של אף אחד אחר,
למרות שאני זה שמספק טישו לכל העולם, כשמבקשים, כי מן הסתם, לי
יש את הטישו הכי רך שבעולם, כדי שלאף לא יהיה אלרגיות משל
עצמו. וכן, גם כי אני בן אדם נדיב, וזה רק אני והטישו שלי,
בעצם יש לי כמה כאלה בחדר, ועם כל אחד מהם אני מסתדר מצוין.
בינתיים, עד האלרגיה הבאה.

קיר.
את הקיר, אני מכיר בערך מאז שאני זוכר את עצמי, הזיכרון הראשון
שלי מקיר כל שהוא היה כשרוו, החליטה כמו כל אדם בגיל ההתבגרות,
להיות יצירתית, אז היא החליטה לצבוע את הקיר בכחול ולצייר
צורות גיאומטריות עם שירלי ומטל על התקרה.
וגם אני קיבלתי השראה וצבעתי את הקיר שלי באותו צבע בדיוק,
ואני חייב לציין שצבעתי די ביסודיות, 3 שכבות.
מהקיר של רוו יש לי הרבה זיכרונות, אני זוכר בתור ילד קטן
שעמדתי על הראש במיטה ושמתי רגליים על הקיר הזה, שיחקתי עליו
גוגואים עם בן דודי, הכנסתי את האף במוט של המיטה שלה באמצע
הלילה כשהיו לי נדודי שנה וקמתי לשירותים לפיפי, ועוד כל מיני
זיכרונות ילדות שאני לא רוצה לשכוח, כמו כל נכד של סבתא.
אני זוכר, שעזרתי לה לדפוק את המסמרים על הקיר שליד בשביל שהיא
תוכל לראות עולם, מפת עולם, רק לפני זה היא הייתה צריכה ללמוד
אנגלית, למה המפה של העולם לא מדברת עברית.
בסופו של דבר היא יודעת אנגלית שפת אם, אבל זה בגלל שהיא באמת
ראתה עולם, היא הייתה גם בהודו וגם בתאילנד והיא גם רוצה את
אוסטרליה אך ורק לעצמה.
והיום, כשהיא כבר לא גרה, וכבר לא ישנה במיטה ליד הקיר, נשאר
שם זיכרון אחד וקטן ממנה, וזה החורים האדומים בקיר של
הרמקולים, שהיום, בדירה החדשה, הם כבר לא תלויים על הקיר, כי
הדירה שכורה, והקיר, כן, זה שבדירה החדשה, בחיים לא יהיה כמו
הקיר הישן והטוב, שאותו נורא אהבתי, וגם היום אני נורא אוהב,
הרי לא סתם הקיר שלי בחדר בצבע כחול, אני נזכר בקיר של רווי,
הקיר, שאני הכי אוהב בעולם. קיר הילדות.

תקרה.
אצלי, קיר ותקרה זה שני דברים שונים מהסיוד, הקיר, זה שהכי
אהוב עלי בעולם, נמצא בחדר הישן של רוו, והתקרה, גם היא עברה
דירה, כי התקרה, שאיתה קיימתי מערכת יחסים די ארוכה נשארה,
ואני עזבתי, כי גם גדלתי, וגם עברתי דירה, לקומה למעלה, כך
שהתקרה, פתאום הפכה לרצפה, כנראה ככה זה כשגודלים, ואת אותה
תקרה שהפכה לרצפה, אני מקווה יום אחד להפוך לפקט, כמו אצל
ידידה שלי, לפחות ככה היא מספרת.
התקרה, זאת שאני כל כך אוהב, נמצאת בחדר הישן שלי, זה שהעברתי
בכבוד רב, לאחותי הקטנה, והיא קיבלה את המפתח למה, שפעם נחשב
למצודה, כאילו, היא קיבלה ממני את המתנה הכי טובה בעולם, רק
נציין, שלא כך ראיתי את זה בגיל ההתבגרות, פעם לא הערכתי דברים
בצורה כזאתי עמוקת מחשבה.
אז כפי שנאמר, התקרה הזאת נמצאת, ממש, ממש, מתחת לרגלי, קצת
דרומה, זאתי שאני כל כך אוהב, צבעתי בשלל צבעי הקשת, של
הפוסטרים של מעריב לנוער, וכל יום, שישבתי במיטה, הסתכלתי
למעלה וראיתי.
ואני חייב לציין, שלקח לי הרבה זמן להוריד את הפוסטרים, כי
צריך לצבוע את החדר, רק חבל שהתבגרתי, ולא שמתי אותם שוב, הם
לפעמים חסרים לי. אולי, על התקרה החדשה, אני ישים כוכבים, זה
גם יהיה יותר קל, כי התקרה יותר נמוכה וצריכים רק כיסא, זה כיף
תקרה נמוכה, כי גם אני נמוך, וככה יש לי רק יתרונות.
את התקרה, זאתי שאני כל כך אוהב, עזבתי בצער רב, זה הדבר שאני
הכי אתגעגע אליו בחדר הישן שלי, למרות שתמיד חלמתי לעבור
למעלה, ככה שיצא שלא הייתי אף פעם מסופק, טוב מה לעשות, ככה זה
גיל ההתבגרות, רק חבל שהסבל נופל על אמא ואבא, ששמעו ממני כל
יום מחדש, כמה אני רוצה לגור למעלה.
ואני תמיד יאהב את התקרה הישנה. לפעמים, כשאחותי לא בבית, אני
פשוט נכנס לחדר שלה, ובוהה בתקרה, ומעלה בראש את כל הזיכרונות
שיש לי ממנה, וכל הדברים שחווינו ביחד, אם זה הנייר דבק שעושה
רע לעור בידיים, או אם זה החתכים מהנייר באצבעות, קצת קשה
להדביק פוסטרים הפוך, וזה גם לא יצא ישר, אבל לא משנה, אהבתי
את זה כמו שזה, ולא הייתי משנה כלום.

חדר.
במשך חיי, הקצרים יחסית, עברתי הרבה, וגיבשתי אישיות מסוימת,
החלק הכי נפלא הוא שחלק ניכר ביותר מן זיכרונות הילדות שלי
קראו במה שמכונה חדרי, אם זה בתור ילד, אז אני זוכר את הארון
הגדול שקיבלתי, כארון ההכי גדול שיש בעולם, באם זה מתי ששכבתי
על הרצפה, אכלתי פסק זמן והדלת של הארון התפרקה ונפלה עלי,
ואני גם זוכר שלא קרה לי כלום, אני גם זוכר, איך העברנו אותו
אני ואבי דירה, כשהחלטנו להתרחב ולקנות ארון חדש, שהיה, לפחות
לפי דעתי לא שווה בכלל כמו הארון הישן, ואני זוכר איך פירקנו
אותו ומצאתי המון דברים שהיו חשובים לי, דברים שחשבתי שנעלמו,
ופתאום צצו כאילו משום מקום.
בחדר, בחדר שלי, תמיד היה משהו שונה, אף פעם לא היה מצב שהחדר
שלי היה דומה למה שהיה לפני שבוע, באם זה בלהחליף את המקום של
השולחן והמיטה, ובאם זה סתם לצבוע מחדש את הספרייה בלבן, כדי
שיהיה יפה, לפחות ככה חשבתי בכיתה ו'.
אני אדם, שלא יכול לחיות כל הזמן באותה סביבה, אני צריך שינוי,
כי בלי שינוי, שום דבר לא שווה, כי ככה כשיש שינוי, מתרחש גם
שינוי בחיים, וזה מניסיון, ככה הכל בחיים משתנה, לכל אחד זה
יקרה בסופו של דבר, רק תשנו את מה שקורה בחדר, זה משפיע.
בחדר קרו לי גם דברים עצובים, וגם דברים שמחים, הכל תלוי
בחוויות שחוויתי, ולכן חדר זה דבר חשוב, כי ככה זזים דברים, גם
בחיים וגם באישיות, ככה מבינים דברים ומתבגרים, לפחות ככה זה
קרה אצלי, אם זה האהבות הראשונות שלי, שלא בדיוק התממשו, ואם
זה האכזבות מכל הבחינות, ואם זה חופשים שלמים של רביצה מול
המחשב והאינטרנט, ובאם זה גם לשבת על המיטה ולכתוב שירים.
והחדר, כפי שהוא אצלי היום, הוא החדר הכי שווה שיש בעולם, פשוט
אחוזה, ככה לפחות כל החברים שלי חושבים, ואני רק מצדיק, כי כל
אחד היה רוצה חדר כמו שלי, טוב, לפעמים כן יש לי מזל בחיים.
אז אמא ואבא, תודה!

משקל.
את המשקל הדיגיטלי, בכבודו ובעצמו, קיבלתי מאבי, את המשקל,
קיבלתי ממנו בהעברת בעלות רשמית הודות לזה שהוא לא תמיד דייק
על האפס, טוב הוא פולני, הם צריכים דיוק.
אבל לי לא בדיוק אכפת, כי כל יום, כשאני נשקל, אני מתחיל את
היום כשגופי שוקל אחרת, זה שינוי מדהים ביופיו, לפחות לפי
דעתי, תשאלו כל דוגמנית, אם היא לא הייתה רוצה לקום כל בוקר
ולגלות שהיא ירדה איזה 40 קילו [לפעמים אני אפילו שוקל 20 קילו
על פי הדיוק המרבי שהוא יכול לספק בגילו המופלג של שנתיים, לכו
תדעו].
וזה גם סוג של חידוש, להישקל אחרת, גם לטובה וגם לרעה, למרות
שכמעט ואף פעם לא אכפת לי ממשקלי, סתם בא לי לדעת כמה הוא חושב
שאני שוקל היום.
פעם, הזמן היחיד שהייתי נזכר בו היה מתי שהמנקה שם אותו על
המיטה, היום זה לא ככה, היום הוא מקבל ממני צומת לב מרבית.
היום, היום הוא אחד החפצים הכי טובים שלי, כי גם הוא, כמו
הטישו, בעל אישיות, ואם אפשר לציין, די ייחודים, למה לפי דעתי,
הוא אף פעם לא משקר, זה סתם כל השאר טועים, הם כנראה לא יודעים
מזה להיות השונים.
והרי מי יותר שונה ממני? אפילו אני לא יודע...

מחשב.
נייר זה, רק אציין, באיכות הכי מקסימלית שהעבודה של אבא מספקת,
הודפס לאחרונה, במדפסת שלי בבית.
והגיגים אלו נכתבו, גם הם באותו מחשב, שאצלי בחדר.
ובאותו מחשב, שאני מוכרח לציין, עם דעות ורצונות משלו, גם
נרקמו ידידויות, בין היותר יפות שהיו לי בגיל ההתבגרות, וגם
אחרי, ובאותו מחשב, גם קראו קטסטרופות, שעלות תיקונם עלתה מ 5
שקל ועד למחיר מופרז של 2000 דולר בקרוב, לא כולל מע"מ, שאני
מוכרח לציין, שלא את כולו שילמתי במלואו, שש"ס יתלוננו כמה שבא
להם.
אחת הידידויות נשארה והחזיקה עד היום, והבן אדם, כרגע, אחד
החברים הכי טובים שלי.
המחשב, בכבודו ובעצמו, בגיל שש, חבר מאוד טוב שלי, הוא בעצם
היחידי, חוץ מההורים שלי ושאר המשפחה המורחבת מאוד שלי, שסבל
אותי במשך כל השנים שלי, ושרד את כל נפילות המתח של חברת חשמל,
וכל המכות [חשמל] שקיבל ממני במשך השנים, בשל ניסיונותיי
החוזרים ונשנים לפענח איך הוא מתפקד בצורה היומרנית, הסודית,
והדייקנית שלו, בטח שאני יהיה באוניברסיטה ואלמד את זה, אני
בטוח יגיד אהההההה, עכשיו הבנתי.
ולמה לעזאזל זה עלה לי כל כך הרבה כסף? טוב, כנראה, אינטל
אוהבים למכור לי עוד מעבד.
בסך הכל, די כיף לי אתו, הוא לימד אותי הרבה דברים, שעד היום
מעלים אצלי חיוך דבילי של נוסטלגיה על הפנים.
וכנראה, שהוא עוד יעלה לי הרבה יותר כסף כשאגדל, ואולי, גם
ידאג לפרנסה שלי, הכל תלוי ב Nasdaq, ובמי שמושך בחוטים.
אני מסופק, לא יכולתי לבקש מההורים שלי משהו יותר מורכב לפרק,
שאני מוכרח לציין, נעשה בדיוק מרבי, והיום אני יודע לפחות
בתיאוריה איך הוא פועל, ותמיד כשיש בעיה אז פונים אלי, גם
בחומרה, גם בתוכנה, ותמיד יהיה את החבר שאפשר לדבר אתו על
nVidia ועל לינוקס.
וכן, תמיד הוא יהיה בשבילי כחוויה אחת גדולה שבחיים לא
נגמרת... לפחות עד המחשב הבא שאני יקנה, לפחות, לפי איך אני
עומד היום, אחרי הצבא.
אני יודע שאני יזכור אותו רק לטובה, וכנראה שלעולם, הוא יהיה
זה שתמיד יסבול אותי, על כל הפרמוטים וההתקנות שאני יעביר אותו
והוא יבצע בדייקנות רבה מעבר למצופה.
היה שלום, ושתדפיס לי את כל מה שרשמתי, ואם אפשר אז בדייקנות.
:-)

מערכת.
המערכת, לא זאתי של השעות של מה שלומדים בבית ספר... לוותה
אותי מקטנותי. כי מתמיד אהבתי מוזיקה.
אם בתור ילד, ששמעתי בטייפ השחור שאמא ואבא קנו לי ליומולדת,
ולא היו עליו ציורים של החצים, רק היה רשום באנגלית ותמיד
התבלבלתי מזה הרצה אחורה ומזה כפתור ההשמעה.
כן, אותו טייפ, ששמעתי בנאמנות תמיד את אותם שתי קלטות, האחת
של אייס אוף בייס, והשנייה, קלטת פופ מהדורת 93 כמו כל ילד
ששומע לראשונה אצלו בבית, את השירים שהיו ביומולדת אצל חבר
מהכיתה. כן אותו טייפ הפיק את המוזיקה הראשונה שכל כך אהבתי.
ואם אפשר לציין, אף לפני זה עוד תמיד אהבתי מוזיקה, בעצם אני
ילד שמיעה, אחד שלא יכול, לפחות במצבי כיום, לא להיות 3 ימים
בלי המיני דיסק שלו, כי אני יחטוף דיכאון של באסה וגעגועים
לאותם שירים שאני נורא אוהב.
אז כן, המרכיב העיקרי, שאתו חולקת כיום המערכת הוא המיני דיסק,
שלא רק משמיע, אלא גם מקליט, ואני מוכרח לציין שאותו SONY עשו,
ייצרו, הפיקו והשיקו בצורה נפלאה.
אז אם כך, גם אפשר לציין, שהוא, כשהוא מתחבר למערכת, נוצרת לי,
לפי דעתי הכנה והבלתי אובייקטיבית, כמערכת הסאונד הכי אישית,
מקסימה וחדישה שכל אדם טיפוסי יכול לבקש, בייחוד ששומעים בהם
יחדיו בהרמוניה, כשהמיני דיסק נותן הוראות, והמערכת רק מבצעת,
את עברי לידר, שלמה ארצי, אורי בשן, ושלל זמרים תוצרת ארץ
ישראל, ארצנו החמודה והמקסימה.
אז כן, גם לאותה מערכת, שהחליפה את המערכת חלקים שקיבלתי מאמא
ואבא, יש לי פינה קטנה בלב, ואני תמיד אזכר באותם לילות שלמים
שבהם האזנתי לגלגלץ, ותמיד אהבתי את מה ששמעתי, אותה תחנה בלתי
ניתנת להסברה בהתחברותי אליה, כל יום מיומו מחדש, ובלי שום ספק
התחנה הכי דגולה בעולם הרדיו הקונבנציונלי ולא האינטרנטי, ששם
תחליף אותה בעתיד אותה תחנה, בה חבר טוב ישדר, או לא בסופו של
דבר.
ולכן, הטעם הטוב של השירים בגלגלץ, המילים של עברי, שלמה
ואורי, החוויות מהגיל הרך, החוויות מגיל ההתבגרות, והחוויות
מעכשיו, המיני דיסק וכל שאר הדברים ששכחתי לציין, הם יחדיו,
בצרוף קוסמי מדהים, הם מה שהופכים, לפחות לפי דעתי, לאחת
הדברים הכי חשובים, כנים ומדהימים בחיי כיום.
זהו זיכרון טוב, שאותו אנצור לעולמי עולמים, וגלגלץ, אתכם
בחיים לא אחליף, גם אותך מיני שלי, וגם אותך מערכת שלי, שום
דבר בעולם לא יחליף.
אלא, אם כן, יציעו לי איזה DVD עם 7000 רמקולים המחוברים
בהרמוניה, ומערכת הגברה לא מהעולם הזה, שגם אליה, מן הסתם
יתחבר המיני, וכמובן, יהיה המבצע על הקלידים, ושאר מה שצריך
בשביל לשמוע ממנו, אולי אהיה מוכן להתפשר, אבל בתור זיכרון,
תישארנה אצלי תמיד, בתור דבר משמעותי, וחסר תחליף בחיי כמתבגר,
ילד, או מבוגר, לא משנה הסדר.
וזהו, אלה מילות הסיום הדרמתיות שהכנתי לקטע זה. באהבה, ממני,
המאזין האולטימטיבי, שלעולם לא שוכח ואילו מילה אחת מהשיר,
לפחות כך אימי טוענת.

הדיסק של אורי.
אז ככה רבותיי, אורי, בכבודו ובעצמו טוען, ואני רק מצדיק,
שהוליווד מפחדת לקוות שיש לה שעורה בעין השלישית, וכמובן שכל
זה לא שווה בלי אישה, אישה מלאך שמאמינה בכל הסטנדרטים של ה
Real book המקורי. מה לעשות הבן אדם חושב...
את הדיסק מתמיד רציתי לקנות, וזה לא שאני קונה דיסקים, הדיסק
האחרון שקניתי היה בגיל 11, Dreamland, ככה זה שקטנים, עושים
דברים בלי אמונה, לפחות אימא שילמה.
אחרי מה שקרה [לא אפרט מטעמי צניעות אתניים מוסרים, ובגלל שזה
לא יפה], הייתי פשוט הרוס, יום שלם לא יכולתי לעשות עם חיי
כלום, הייתי בבאסה הכי רצינית בכל חיי, והחלק הכי עצוב הוא
שפשוט לא ידעתי איך להתמודד עם זה, הרגש היה חדש ופשוט לא
מוכר, ואך... השפתיים נשארות חתומות.
החוצה, הלכתי ברוב חכמתי, לקנות אותו ביום השואה, הלכתי לחנות
שחבר שלי עובד בה, ולא היה להם את הדיסק, וגם הקניון כבר היה
סגור, חיפשתי בכל העיר והבנתי שזה לא יהיה היום, אז מיד, יום
למחרת שהחנויות נפתחו, הלכתי, קניתי, אבל לא האזנתי, הבטחתי
לעצמי שקודם כל נעביר את הדיסק לפורמט של מיני, ATRAC, פשוטו
כמשמעו, וכמובן, רק אז האזנתי, והדיסק שמשמעותו הסימבולית פשוט
עצומה עבורי, עומד כמו חדש בארון, כדי שלא יקרה לו כלום, וכן,
אמנם הוא לא ארוך במיוחד, רק ארבעים דקות, אבל כמו שאומרים, לא
חשובה הכמות אלא האיכות, ואך... כמה שזה נכון, הוא כותב,
מלחין, זמר, אדם פשוט מדהים האורי הזה, אי אפשר שלא לאהוב משהו
כזה שונה, כמוני, משהו לא רגיל, וכזה ראש פתוח, אך... איזה
יופי, פשוט יופי, דיסק מדהים, והמילים, והכוונות, אוי כמה שהוא
יודע לכתוב, שחרר אותי מכל התלאות של השיברון, משהו שאפילו
עברי לא הצליח לעשות, ואני שמח שקניתי את הדיסק. אורי, תודה
איש! אתה גדול.