בושה!!!
לשם מה משלמים כ"כ הרבה כסף לשרתי אינטרנט כשברגע שב-א-מ-ת
צריכים את הרשת הכל נופל?
"אנחנו מודעים לבעיה" (ואני מאוד מעריכה אתכם על כך) "אנחנו
עובדים כרגע לתקן אותה. אנחנו נתגבר עליה תוך.. תוך... זמן
קצר... אני לא יכול להגיד לך בדיוק כמה זמן זה ייקח (בסדר, אני
מבינה שאתה מתחמק. תפסיק להתפתל)... אני מאמין שזה כבר כן, ממש
כבר יהיה בסדר ותוכלי לחזור ולהנות (לחזור ולהנות??? מתי
נהניתי מהשרות הדבילי שלכם?) מהשרות שלנו".
לא הגיע לו אבל, איחלתי לו ערב טוב.
שלחתי אל המסך מבט עויין, קיללתי את הקופסא של הכבלים בליבי
ונכנסתי למיטה. לישון.
יש ניסים! אם אני מצליחה לנשום בלי הנורות של האינטרנט מהבהבות
לי בעיניים זה ממש נס.
עד לא מזמן, כשהייתי מכורה נואשות, זה לא היה ככה. והנה אחד
מפרקי המצוקה שלי שכתבתי באחת הפעמים שאלוקים עשה לי בית ספר
וניתק לי את האינטרנט ללילה ש-ל-ם!

שלב ראשון: ההכחשה.

אני לא מכורה!
אני מהנורמלים. אלה שצריכים להשתמש באינטרנט הרבה אבל, גם
יודעים לקום מהמחשב כשצריך והאינטרנט הוא לא כל עולמם.
יש חיים מעבר למסך.
<התירוצים>: נכון שב-11 בלילה הבוקר שלי רק מתחיל ואני יושבת
על האינטרנט עד הבוקר (בוקר אזרחי) אבל, עשיתי דברים מאוד
חשובים (מאוד!). הכרתי אנשים, אפילו עזרתי להם והרגשתי שאני
פועלת גדולות ונצורות בשמיים.

שלב שני: ההכרה.
<אנחה> אין מה לעשות. התמכרתי.
לבגרויות אני לומדת את המינימום הדרוש (עלק! גם את זה בקושי
עשיתי...) וכל דקה פנוייה אחרת- מנוצלת.
כן, אז עדיין האמנתי שלשבת מול המסך בתנועות עכבר זריזות והרצת
האצבעות על המקלדת נקרא: זמן איכות, ניצול זמן ועוד שלל הגדרות
שכל קשר בינן ובין הדגירה שלי ליד שולחן המחשב אפילו לא מיקרי,
הוא פשוט מוטעה!
המון דברים טובים קרו מאז.
למדתי להקליד מהר (שניידער, אתה רואה? יש תקווה!), כמעט כמעט
שיטה עיוורת, את הבגרויות עברתי בהצלחה גם בלי ללמוד ימים
ולילות (ובמקום לבזבז את הזמן בשינון תאריכים היסטוריים
וחישובים אינפלצטיביים באזרחות "ניצלתי" ת'זמן ב... איך לא?
בנט!) השתכללתי בשלל תוכנות, הורדות וכל מה שאינטרנט מציע
היום. שערו בנפשכם כמה מחברותיי היו נותרות יתומות ללא תיבת
אימייל אילולא אני הסברתי להם בסבלנות שלב אחרי שלב כיצד לפתוח
תא דואר.
אח"כ נאלצתי להסביר לעצמי למה לעזאזל הם מסתבכות???
עוד משהו חיובי קרה: חשבון הטלפון שהוריי נאלצו לשלם מידי חודש
הצטמצם להפליא. כי, מי צריך להתקשר לחברות כשיש כ"כ הרבה מה
לעשות על הנט?
תראו איזה עולם (ווירטואלי) נפלא!

שלב שלישי: התוצאות.

המחשב אובחן כ'מת קליני', אחי לקח אותו לטכנאי ואני כמעט
נזקקתי להתפנות לחדר מיון.
איבדתי את הנשימה, ניתקו לי את החמצן אבל, אני לא וויתרתי; עלי
לא יבצעו המתת חסד!!
הסתערתי על מכשיר הטלפון שהיה נראה פרימיטיבי כ"כ, והחילותי
לחייג לא שליטה. ידידיי הישנים וודאי  שמחו להיווכח כי עודני
בחיים אך, ללא ספק, אלו ששמחו ביותר היו עובדי בזק.
הם חיככו כפיים בהנאה ובעיניהם ריצד זיק ערמומי.
בישיבת ההנהלה הבאה שלהם הם דנו מתי שוב מקלקלים למישואית את
המחשב, מגדילים את המשכורת ויוצאים לנופש.
לשווייץ.
ואני?
אני הנחתי את המחשב המאושש במקומו, חיברתי את כל הכבלים
במקומם, ליטפתי את העכבר בחיבה והתחברתי.
וכשצליל המסנג'ר ליווה את ה'קוקו' של האיי סי קיו כ'קול שני'
בהרמוניה נפלאה נשמתי לרווחה...
אז, רגע. למה אמרו שאני מכורה?