יש דברים שכותבים מזמן, ואז נזכרים בהם. תודה לאל על
הארכיונים במחשב. נכתב קצת אחרי סמינר מצדה, וכבר אז על
טובורג.

כאב, צער, מבהיר שיער בלונדיני, שיעורים במתמטיקה, שייקספיר,
תמונה או שתיים, פרח, סכין, דמעה, הבנה.
יושבת וחושבת, על החיים שלי, על התכלית של הכל. ולא מוצאת שום
תשובה.
השאלה היא אם באמת אני כל הדברים האלה. אם הכל אני, על הטוב
והרע שבי. החלק התמים והחלק האנוכי, האדישות והחיוך, המתיקות
והקור, הזיוף.
כמה הולדן זה יוצא. עוד רגע אני אגיד שחברת המבוגרים היא
מושחתת כולה. נו, באמת, ואיזו מין ילדות יש לי להשוות אלייה?
אין ילדות. יש מטרה, ויש דרך. ויש עוד כמה אנשים שרומסים בדרך
לשם. אפשר לשרוף את הגשר אחרייך או להשאיר אותו שלם, אין לזה
שום חשיבות. אתה חי, זוהר ומת. החיים שלך אולי יהיו קצרים אבל
תמצה כל רגע בהם.
טובורג, מצית, ליפסטיק, אולי כסף, גופייה, ציניות מתנשאת,
עבודה בספרות, התנ"ך, כובע סנטה
ילדות בגילי לא יושבות מול מחשב וכותבות, ילדות בגילי גם אף
פעם לא יבינו מה זה כאב שאי אפשר לסבול. ילדות בגילי גם אף פעם
לא ידעו מה זה לנצח בזכות עצמן במשהו רציני.
במשוואה הפשוטה של בעד ונגד, אני משערת שכל אדם יחשוב שדרך
החיים שלי היא מפגרת עד אימה. אנשים גם יגידו שמוקדם מדי לחיות
כמו מבוגרת, שיהיו לי עוד הרבה שנים לזה.
ולמה שאני אקשיב להם?
מכתבים, חומר עזר להיסטוריה, יומן פגישות, חוזרים של מטלות
ודפים, לוח מבחנים, מרירות קלה, עייפות תמידית, קפה עלית עלוב
בפחית.
תיאור כל כך עצוב של עצמי שבא לבכות.
ובעצם למה לא לעשות את זה?