התחלתי לאט, רך, לא לגמרי סגור על מה אני אמור לעשות, רוצה
לחזק אותה מחד, אבל דואג לה מאידך. דקה ועוד אחת, ואני חושב
לעצמי שכלום לא קורה, ושנועם זה דבר נהדר לחיות בתוכו, אבל שום
דבר בעולם הזה עוד לא זז בדרכי נועם, ושהשינוי, גם אם כואב,
הוא לטובתה, זה מה שהיא מבקשת ממני, ואני הופך חד, מניח
לפסאודו-רגישות שלי, ומתקרב, מתערב, נוגע, נותן לאצבעות שלי
להוביל, לחקור, להכיר. זה קורה בבת אחת, היא מתעוררת, הגוף שלה
מגיב אלי, מגיב אל הדבר שכנראה הכי מתאים לו כרגע, ואני חושב
לעצמי שיופי, ומיד מזכיר לעצמי שזה רק מתחיל, "תמשיך לשים לב",
ואני חוזר אליה, משתדל לא לאבד את הריכוז, מרסן את ההתרגשות
שלי, ומחדד את המגע שלי יותר ויותר, בכל פעם נוגע חזק יותר,
ברור יותר, והיא מתאפקת...
אני מביט בה, הגוש בגרון שלה הופך ברור יותר, דמעות נקוות
בזוויות עיניה.
מה את עושה? אני שואל בלחישה.
לא יודעת... היא מושכת בכתפיה.
את מתאפקת? אני מקיש, יודע את התשובה, והמגע שלי הופך ברור
יותר ויותר, אכזרי כמעט, מאבד שכבה אחר שכבה של רגישות יתר,
משחרר את העטיפות המגנות עלי, רק בשבילה, שתוכל לבוא אחרי,
להוריד את שלה...