ישבתי בבית, ומהשעמום הלכתי לחדר של אח שלי, שהוא שוטר.
אז סתם מהשיעמום, חיטטתי ומצאתי את האקדח שלו.
ואני פשוט ישבתי על כיסא, במשך קרוב ל3 שעות, וחשבתי על סיבה
אחת סיבה אחת בודדה, למה לא לקחת את האקדח ולירות בעצמי, למה
לא לירות בעצמי, ולברוח, ולתת לכל שאר העולם להתמודד.
במשך 3 שעות ישבתי וחשבתי, למה לא לירות אוליי בגלל... ואולי
בגלל... ומצאתי שאין בגלל, יותר נכון אין כלום, וזה הבעיה שאין
פשוט סיבה אחת בודדה שקיימת שמונעת ממני לירות באקדח הזה.

אבל עובדה - אני פה יושב וכותב את זה, מה שאומר שמסיבה לא
מובנת בכלל לא יריתי באקדח, מה שהיה, תאמינו לי, פשוט מאוד.
תחשבו על זה : בירייה אחת לסיים את הכל, את החיים, את הצרות,
את הדאגות, את חוסר השלווה. לסיים את הכל בלי שיהיה לי אכפת
מאף אחד, בלי שיהיה לי אכפת אם מישהו יפגע מזה או מישהו לא ידע
איך להתמודד עם המוות שלי וכל החיים שלו ישתנו רק מהמוות שלי.
או שאולי המוות שלי יאחד אנשים כי זה גם קורה בחיים, אז אולי
יש משהו טוב שיקרה מהמוות שלי חוץ מהעובדה שאמות.

אבל אני מקווה שאמצא בעצמי את הכוחות להמשיך, ואם אני לא אמצא
את הכוחות להמשיך, תדעו שאת החיים שלי שחייתי, חייתי במלואם עם
המון אהבה והמון תקווה, ואם אגיע למצב שבוא אני באמת אתאבד
תדעו שאהבתי את החיים.
רק חבל שהחיים לא אהבו אותי.