לד.א

אני פזורה בחלל עכשיו, מפורקת
כל כוחות הנפש שלי, שעד לא מכבר הופנו אלייך, מופנים עכשיו
אליי בניסיון להחזיק אותי מעל לסף השיגעון. ואין יותר אלייך.
כאב הגוף וכאב הנפש מתערבבים יחד, יוצרים עיסה דביקה של הליכה
לאיבוד, של חוסר אונים נורא. אני משוועת לידיעה שבך.
גופך היפה מונח לנגד עיניי. עייניך, המבט שלך- החודר ברכות
שלו. נשאר לי רק לדמיין את כל אלה לעת עתה.

אני רגועה עכשיו, אך חסרת כל שקט. כוחותיי לא עומדים לי בשביל
לחולל סערת רגשות בתוכי. הכל מאובן וקשה.
לא. אינני רגועה. כי אם חסרת כל יכולת למתוח חוטים של רגש
סוער. עייפתי. נפשי לא עומדת יותר בעומס הזה.
משתוקקת אלייך, אך הכל לוטה בערפל. האם אפשר לברוח מכל זה?
אולי עדיף לא להרגיש כלום מאשר להרגיש את הבילבול הזה. חוסר
יכולת להאחז בדבר, מכיוון שהקרקע הלא יציבה ממילא התמוטטה
והותירה לי ברירה אחת- ליפול את הנפילה הידועה מראש, אך כואבת
עד איבוד הדעת.
אני שלך ואינני יכולה להילחם בכך.