כולם חיים בבועות. לכל אחד יש את הבועה שלו ואל תגידו שלא כי
לא לחיות בבועה פירושו לחיות בריק, בכלום. הבועה היא המשהו ומה
שבחוץ זה ריק.
רוב חיי חייתי בבועה קטנה שהלכה וגדלה, גן של 30 ילדים, כיתה
א', ב', ג', ד'. פתאום גם נוספה השכבה כולה שזה עוד שלוש
כיתות. עברתי ביצפר לחטיבה שזה בכלל שש כיתות. אז בועתי תפחה
וגדלה ואני במרכזה ולהגיד את האמת, לא תמיד הייתי מאושרת אבל
היו רגעים נפלאים ותמיד יש הרגשת הביטחון הזאת, שיש תמיד לאן
לברוח, תמיד יש את הבית החם והמסור.
אבל לא רציתי את זה, רציתי אושר כל הזמן ורוב זמני ייחלתי,
חלמתי והתרגשתי מבועה אחרת, בועה שטוב לגור בה ולמרות שידעתי
שאני הולכת לנפץ את הבועה הישנה, החמימה והבטוחה החלטתי ללכת
עם חלומי אל הבועה החדשה והלא מוכרת.
בתחילת השנה קבעתי את מימדי הבועה אבל היא לא התמלאה כמו
שרציתי ופעמים רבות נשארתי בודדה בבועתי, תוהה האם זה באמת
מקום טוב יותר לגור בו.
והזמן חלף ובועתי התמלאה באושר, שמחה, התרגשות, אהבה, חיבה וגם
קצת עצב ודיכאון אבל זה יותר טוב משום דבר. כתבתי את זה כדי
לספר לכם איך יצרתי את הבועה שלי במקום הזר הזה. אנשים רבים
מפה בנו לעצמם בועות קטנות וגדולות שמכילים את כל החיים שלהם
(- וזה נפלא!) בעוד אני בניתי את בועתי רק לפה, רק למקום הזה.

הבועות של כולם חזקות ואיתניות, הם מרגישים בטוחים שם מכורבלים
עם מי ששוכן בבועה שלהם, אבל הבועה שלי, כמה שאני אוהבת אותה,
מתפרקת. אני מרגישה שכולם לוחצים עליה להתפוצץ, אני מרגישה
שלכל אחד יש מחט ובחיוך זדוני מאיים לפוצץ לי אותה. אני מרגישה
שכולם רוצים לצאת מהבועה שלי, כאילו היא לא מספיק טובה.
ומה איתי? אני ממש פה ליד, יושבת ומקשיבה להכל. מרגישה מנותקת
ומחוברת בו זמנית, מרגישה שנאה ואהבה שחולפות על פניי, מרגישה
שהריק קרב ובא.
ועל כן אני כותבת את זה כדי לבקש מהבועה שלי ומי שבתוכה,
"אל תעזבוני, אל תשאירוני לבד,
אל תשכחוני כי גם אני פה בצד."



למי שלא הבין ולא יודע אני מדברת (בבועה הראשונה) על חולון ו-
(בבועה השנייה) על מדרשת בן גוריון, איפה שאני לומדת עכשיו.