היא רצתה יותר מכל דבר אחר את הילדות שלה בחזרה.
יושבת בוכה ולא יודעת למה אפילו, היא רק ידעה שחייה לא מספקים
אותה, היא גם חזרה לעשן, בכמויות עצבניות רק בגלל המצב שלה.
מי יכל לתת לה תשובה? אף אחד בינתיים לפחות כך חשבה.
היא לא נפתחה לאף אחד והיא לא כזאת בדרך כלל, היא מהאלו
שמספרות כדי להרגיש הקלה ומצפות גם לקבל עזרה, ייעוץ יהיה
ניסוח הולם יותר.
אבל כנראה שהיא כבר וויתרה על זה, הרגישה משום מה שאף אחד לא
יודע וגם לאף אחד לא כל כך אכפת.
שרויה בדיכאון ואי-וודאות למה יש בחייה ומה חסר ממשיכה לחיות
ועדיין כל יום, יושבת ובוכה.
אז היא החליטה לדבר עם חברה ( שנגדיר אותה כחברה?) שאמרה לה
שהיא צריכה חבר, מישהו להיתלות בו שלא יהיה לה משעמם והכי חשוב
מישהו שיאהב אותה ושיהיה אכפת לו.
אולי זה יעזור חשבה, והיא מצאה אחרי חודש אחד בלבד, וזה מילא
את ליבה.
זה עזר, היא שמחה, היא הרגישה טוב איתו, הם היו שנתיים וחצי
(אחרי הכל היא הייתה זקוקה לו)
הוא יכל לראות את הגעגוע שלה לילדות (הוא היחיד שראה את זה)
הוא (אחרי כמה חקירות קטנות כמובן) קנה לה משיקות סוכר, ככה
היא כינתה את זה לפחות.
מן שפתיים מגומי מלאות סוכר ורודות-לבנות כאלו, הוא קנה לה את
זה בכמויות, לא הייתה פעם אחת שהיא נתקעה בלי נשיקות סוכר.
היא גם הפסיקה לעשן בגלל זה, לא לגמרי אבל משתי קופסאות ביום
לחצי קופסה זה אכן הישג מרשים.
היא אהבה אותו ללא ספק והוא היה מטורף עליה, היא הרגישה טוב
להיות תלויה בו לזמן ארוך, אבל לאחר שנתיים וחצי מלאות אהבה
היא פשוט לא יכלה, היא הרגישה שאם הוא הדבר היחיד  שגורם לה
להרגיש טוב בחיים (חוץ מהנשיקות סוכר) אז מה היא שווה בכלל?
היא הייתה צריכה ליהנות מהחיים גם בלעדיו.
אז הם נפרדו והוא היה כל כך מבין עד כדי כך שהיא כמעט התחרטה,
אבל היא לא.
היא הייתה נחושה להשיג את האושר בדרך שתישאר תמיד.
אז היא חשבה על לנסות למצוא כישרון אצלה, משהו כמו ציור,
כתיבה, צילום, ריקוד, מוזיקה כל דבר שתהיה טובה בו. אבל
לשווא.
היא וויתרה מהר על כל דבר, לא אהבה אתגרים כנראה, גם אם אף פעם
לא ניסתה להתעמת איתם, וחבל.
אז היא ירדה עוד מדרגה. סמים ואלכוהול.
זה פשוט משהו להפיג את השיעמום ואת הדיכאון החוזר (חוזר אחרי
כל פעם שחזרה להיות שפויה וזה היה לשעתיים ביום אולי).
אז היא יצאה מביצפר. עוד ירידה במדרגה, יותר מדי לחץ ומבקשים
מעל ומעבר.
הפסיקה להיפגש עם חברים, לא שמרה קשר עם אף אחד. ואוף עוד
ירידה חדה במדרגה, הרי לאף אחד לא אכפת באמת.
התחילה לעבוד כזונה באיזה רחוב קטן וחשוך, היא הייתה בחורה
מושכת וכל חייה ידעה לנצל את המיניות שלה כדי להשיג דברים.
זה כבר הגיע למצב שהיא הראתה רק את המיניות שלה כי אף אחד לא
רצה לדעת מה יש בפנים, אז זה מה שנשאר להביע, ככה היא טענה,
עצוב נכון?
היא הרוויחה מספיק בשביל הסיגריות והנשיקות סוכר שלה, גרה אצל
איזה בחור שריחם עלייה (בחינם)
וגם זיין אותה שהיה חרמן (גם זה בחינם).
אחרי כל זיון, לא משנה מי, הייתה שוכבת במיטה או באיזה סמטה
ופשוט מוצצת ברכות את הנשיקות סוכר שלה ונזכרת בבחור שהביא לה
את זה והייתה אומרת בקול כאילו שיכל לשמוע אותה:
"אהבתי אותך מעל ומעבר, אהבה שאי-אפשר לתאר, אבל זה היית רק
אתה, הייתי צריכה למצוא את האושר שלי אתה מבין?"
מדמיינת אותו מהנהן בראש, כמה שהוא הבין.
לבסוף היא נרצחה, כמה גברים חרמנים ושיכורים אנסו אותה ורצחו
אותה, השוטרים מצאו אצלה בתיק בקבוק וודקה, חצי קילו של
קוקאין, סיגריות ומן ממתקים בצורת שפתיים ורודות-לבנות מצופות
הרים של סוכר.
הם אפילו לא חיפשו את הרוצחים, הם חשבו לעצמם שהיא סתם עוד
זונה מסוממת וטיפשה ושזה היה מוביל לזה במוקדם או במאוחר.
אבל היא הייתה שונה, כי היא ידעה מההתחלה שזה יוביל לזה, מסוף
ילדותה, מסוף התמימות ועד לרגע שבו תפסו אותה הרוצחים והוציאו
את הסכין, שזה יגיע.


אז תגידו לי אתם, מה עושים שאתה יודע שאתה בדרך להתדרדרות  ולך
אין תשובות? למי פונים? מה עושים?