[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני שרוני
/
חיוך מאולץ

"שלום לך" הוא אמר לי בקול אדיש. הסתכלתי בעיניים שלו וזייפתי
חצי חיוך "מה שלומך?" עניתי לו בקול לא משכנע במיוחד. "בסדר,
בסדר..." הוא ענה כשעיניו רחוקות ממני במבטא הגרמני המצחיק
שלו. "אהא" עניתי בלי להסתכל עליו. ישבנו שם די הרבה זמן, לא
אמרנו כלום. כל אחד והמחשבות שלו.

אני-   למה אני פה? הוא לא רוצה אותי, אני סתם נדחפת לו
לחיים. אבל הוא הזמין אותי לכאן, נכון? אמרתי לו שאני אהיה
בסביבה היום והוא קרא לי מהחלון. הוא קרא את השם שלי פעמיים,
בצעקות מהקומה השלישית "רוני! רוני!". ואם הוא לא רצה באמת
שאני אבוא? אולי הוא היה קורא לי רק פעם אחת? או בכלל לא?
וכשהלכתי, ועשיתי כאילו אני לא שומעת, הוא שלח לי SMS  וביקש
שאני אבוא אליו למעלה. הוא אמר שההורים יצאו ויש לנו קצת זמן
להיות ביחד. קצת זמן? זה מה שהוא רוצה? להיות איתי קצת זמן?
אולי לא נוח לו שאני אהיה שם לזמן בלתי מוגבל, סתם יושבת אצלו
בבית. אפילו שאנחנו לא מדברים...

הוא עבר לשבת ליד הפסנתר, והתחיל לנגן את היצירה האהובה עלי,
סונאטה לאור ירח של בהטובן.
הוא ניגן לאט לאט, בלי להסתכל לכיוון שלי. הוא פשוט ישב שם
וניגן.

אני-  הוא מנגן בשבילי. הוא יודע שאני אוהבת את זה. בטח
המחשבות היחידות שעוברות לו בראש הן "דו רה מי סול לה סי מי רה
דו", בלי שום קשר אלי. למה אני עדיין אוהבת אותו בכלל? למה אני
לא מסוגלת להבין שזה נגמר? זהו רוני! אין עוד חבר! זה נ-ג-מ-ר!
מעניין מה הוא חושב..

הוא-  דו רה מי סול לה סי מי רה דו. למה היא לא עושה כלום?
היא סתם יושבת שם. סתם יושבת על הספה, מתחתיה הסנדלים המכוערים
האלו ועל הברכיים שלה הגיטרה. היא לא עושה כלום. היא בכלל רוצה
להיות פה? אולי לא הייתי צריך לקרוא לה. היא בטח שמעה אותי
והמשיכה ללכת בכוונה. אולי אני אפסיק לנגן? כשהיינו ביחד היא
אמרה שהוא כל כך אוהבת את היצירה הזאת.

הוא הפסיק לנגן והלך לחדר. ישבתי דקה לבד בסלון ולא ידעתי מה
לעשות. שמעתי מהחדר קולות של גיטרה.

אני-  לנגן איתו? ללכת לחדר ולהצטרף לשיר? אולי לא. אולי הוא
בכוונה הלך והוא לא רוצה שאני אבוא.

עברתי לחדר של ההורים שלו. נשכבתי על המיטה שלהם על הבטן.

אני-  מסכנה המיטה הזאת. כמה היא עברה... כמה העברנו אותה...
לפני חודש בדיוק באותו מקום הייתי בתולה. אני זוכרת איך זה
היה. בכיתי, הוא לא רצה להכאיב וכל שניה הפסיק וניגב לי את
הדמעות, נישק אותי ושאל אם אני רוצה להפסיק. אני לא מאמינה שזה
נגמר.

שמעתי אותו נכנס לחדר והוא נשכב לידי.
"מה את עושה פה?"
"סתם, אני קצת עייפה. תודה על הסונאטה. זה היה מדהים."
"למה את אוהבת את זה בכלל? פסנתר זה דבר משעמם. חוץ מזה
שהיצירה עצמה עצובה מידי."
"אני אוהבת דברים עצובים."

הוא-  אני אוהב אותך.

הוא ליטף לי את השיער.
עצמתי את העיניים והרגשתי איך הוא נשכב על הצד ומסתכל עלי.
הרגשתי איך הוא נושם לידי, נשימה מקוטעת כזאת. הוא נשמע לחוץ.
פתחתי את העיניים והסתכלתי עליו.
הוא נישק אותי.

אני-  אלוהים מה הוא עושה? למה הוא מנשק אותי? הוא יודע שאני
אוהבת אותו. למה הוא מנצל אותי ככה? למה הוא עושה לי את זה?

העיניים שלי התמלאו דמעות. התהפכתי ושכבתי שוב על הבטן, דגרתי
את הראש בתוך הידיים שלי.
"מה קרה?"
"כלום. עזוב, זה שום דבר."
"טוב."
הוא נשכב על הגב והסתכל לתקרה.

הוא-  מה יש לה? חשבתי שהיא רוצה. חשבתי שבגלל זה היא באה
הנה, בחזרה למיטה הזאת. לא משנה, אם היא לא רוצה אני לא אכריח
אותה בחיים. אני רק אשכב כאן. בשלב מסוים אנחנו סתם נדבר והכל
יהיה כרגיל. אני מקווה.

הסתובבתי בחזרה אליו. הוא לא הסתכל לכיוון שלי, הוא סתם הסתכל
לתקרה כאילו הוא חושב על משהו או מחכה למשהו. לא הבנתי מה
בדיוק. חיבקתי את החזה שלו עם יד ימין ונשכבתי חצי עליו. הנחתי
את הראש על החזה שלו והקשבתי לפעימות לב שלו. כשהיינו ביחד
הייתי נרדמת ככה. הייתי מקשיבה לפעימות הרצופות שלו. הן תמיד
היו סדירות וחזקות, כמו תוף בס ששומר על קצב בשיר היסטרי.
הוצאתי האנחה ונתתי לו נשיקה קטנה על הצוואר.

אני-  למה אנחנו לא יכולים להיות ככה תמיד? למה אני תמיד
צריכה להתגעגע אליו?

הוא-  בבקשה שלא תלך. בבקשה. אני לא רוצה לזוז מפה. אני לא
רוצה שהיא תלך ממני שוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החבר'ה מהאגודה
לזכויות האדם הם
כמו
קיבוצניקים-
חזקים באידיאלים
אבל לא באמת
אוהבים אנשים.



מתנחלת ממורמרת
שנזרקה בקריאות
גנאי ואגרופים
מהפגנה של השמאל


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/01 11:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני שרוני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה