אני זוכר את הידיים של סבתא שלי כשהייתה מגישה קערת ספגטי. אני
זוכר את הקמטים והורידים הבולטים, הציפורניים הגזוזות במידה.
אני לא אשכח את הפנים שלה, את המבט שהיה לה בעיניים, בכל פעם
שהנחתי את הראש בחיקה, ונרדמתי. אני לא אשכח לעולם, כמה שהייתה
חלק מהבית ההוא, כאילו השרתה רוגע בכל הרחוב, והיא הסיבה
שהציפורים באות לחלון בכל בוקר, היא הסיבה שחתולי הרחוב
מתפנקים להם בשמש. אני לא אשכח כל חדר, כל רהיט שהיה שם. אני
לא אשכח את היום היחיד שהלכתי לבקר אותה בבית חולים, וכמה
שמחתי שהיא ישנה, ולא הייתי צריך להסתכל לה בעיניים, ולראות את
המוות משתלט עליה. אמא שלי כעסה כ"כ שלא רציתי ללכת להלוויה.
היה לי קשה להסביר לה.

היו לי תקופות יפות כ"כ.

אני מלקט זכורונות נבחרים מתקופת אהבה. אני עוד זוכר שהיינו
נפגשים בחשאי, מפחד שיראו אותנו יחד, וירוצו לספר לחבר שלך.
אני זוכר איך זה היה לפני שנישקתי אותך. איך שהיינו יחד, ימים
שלמים, מאוהבים עד כלות הנשמה, והכל היה שם, כל הרגש שרק אפשר
לקרוא, או לכתוב עליו. כל האהבה הזאת, שהייתה כ"כ גדולה,
כ"כ חד פעמית, עד שהיום אני כבר מצפה להרבה פחות, ומתאכזב.
אני זוכר את העיניים שלך, את המגע שלך..
את הריח.
אני זוכר את הצחוק שלך.
אז העור שלך עוד היה נקי מקעקועים, ולפני שהפירסינג הפך חלקים
מהפנים שלך לסגולים - כחולים. אני זוכר את האושר.
לפעמים יש הרגשה שזה לא באמת היה. שזה יותר חלום, או הזיה,
שבחרתי להאמין בה כחלק מהעבר שלי.
והיום, כשאני רואה אותך עם החזיה ברחוב, עם הצחוק המוגזם,
והאיפור שנמרח לאורכך ולרחבך... בחרת שיטחיות. החיוך העדין
הוחלף בתמורה לצחוק פרוע. ורגש, פינה מקום לסבבה ודאחקות.
זאת לא סטיגמה.
זה עצב.

רחובות העיר היוו לי מקלט במשך שנים.
בכל דיכאון, וכל עצבים, הם תמיד ספגו הכל.
רחובות העיר יכולים להיות מנחמים מאד, אם יודעים להתחבר אליהם.
להיות חלק מהם. מעולם לא בכיתי לפני אדם חי, אבל המדרכות בת"א
ספגו אגמים של דמעות. אחרי שני עשורים באותה העיר, אני מכיר כל
פינה, כל טיפוס, כל פרצוף. אני יודע את המקום שלי פה, כחלק
מהכלל או כמתבודד. מתבדל ומתערבב, במשך שנים. תמיד ידעתי איפה
יהיה ריכוז של חברים, שם תהיה טפיחה על השכם, חיבוק חם, או
נשיקה מבחורה זולה, שתתן לך מבחר אופציות להמשך הערב, לבחירתך.

היו לי המקומות שלי, מקומות מסתור והתבודדות, שם הייתי כותב על
הקירות, המרצפות, ספסלים או כל דבר אחר שהיה בנמצא, רק להוציא
החוצה את המצבור של הרגע.
פיזרתי שירים ברחבי תל אביב, וקיבלתי תגובות הזדהות אנונימיות.
היו עוד רבים מתהלכים כמו זומבים, שקועים בעצמם או במשהו אחר.
העיר הייתה עצומה, והבדידות הייתה המגיפה שהיא הפיצה.

זה נכון, היו לי תקופות של אושר.
אבל בהן, התנתקתי מהעיר הלילית.
את הטיולים שלי, עשיתי בתקופות דיכאון.

העיר נתנה ולקחה, וגם בתחושת בדידות כללית, תמיד הייתה העיר
לצידי.

היום אני עוזב.
אני עוזב את הסבתא שלי שמתה פה, ואני עוזב את האהבה הכי גדולה
שיכולתי לדמיין. אני עוזב את העיר הזו, וכל מה שבה. כל
הטיפוסים, הרחובות, הפינות הקטנות והאישיות, שרק מי שבאמת גר
פה מספיק זמן, יכול להכיר. אני עוזב את העיר הזו כי היא כבר לא
שלי. נוספים פנים חדשות כל הזמן, והחברים שלי בחרו בחיים,
והתחילו לבנות אותם. השרמוטות האהובות באמת, אלו שעשו מה שאפשר
כדי להנות, כדי לחייך, הוחלפו בזנזונות רמה ז', שעושות את אותו
הדבר מתוך חרמנות מסרסת. גם אם לא נראה שיש הרבה הבדל, זה פשוט
לא אותו דבר.

אני עוזב את הבית הזה, שבנה אותי כמו הורה שלישי. אני עוזב
הכל.

אחרי הכל, רק ככה, אפשר להתחיל הכל מחדש.