ג'ו היה איש פשוט. הוא עבד בחנות ספרים ליד התחנה המרכזית. מדי
יום ביומו ג'ו היה קם, מתקלח, מתלבש, אוכל קורנפלקס עם חלב
ויוצא לעוד יום שיגרתי בחייו.
אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, שואלים אותו על ספרים ועל סופרים.
כל יום אותו שטאנץ.
יום אחד היא נכנסה. היא. ג'ו בקושי יכול היה להחזיק את הלשון
שלו בפנים. זה לא שהיא היתה האישה המדהימה מהסרטים, אבל היה
משהו בנוכחות שלה. משהו כזה שמספיק לעמוד מטרים מהבן אדם
ועדיין להרגיש כאילו הוא עומד קרוב. משהו כזה שלמרות שאתם לא
מכירים את הבן אדם הייתם מתים שהוא רק יסתכל עליכם, וזה בלבד
יהיה הישג.
אבל ג'ו היה אדם פשוט והוא לא ידע איך להתחיל עם בחורות, או
בעצם איך בכלל מדברים איתן. פתאום היא ניגשה אליו והתקרבה
כאילו עומדת ללחוש באוזנו. ואז היא אמרה בקול גברי: "יאללה! יא
שמן קום כבר!!" ג'ו פתח את עיניו ולמראה השותף שלו התאכזב
לגלות כי זה היה חלום. השותף של ג'ו, לעומתו, היה בן אדם
מגניב. זה שכל הבחורות רוצות וכל הבחורים רוצים להיות כמוהו.
אבל ג'ו היה איש בנאלי. ובכלל לא הפריע לו להיות בנאלי.
אפשר לומר שג'ו והשותף שלו הסתדרו, אף על פי שכל מה שג'ו אמר
לשותף שלו הסתכם בלזרוק את החלב כשהוא מחמיץ כי הוא רגיש לזה.

הוא קם, התקלח, התלבש, אכל קורנפלקס עם חלב ויצא לעוד יום
שיגרתי בחייו. אנשים נכנסו, אנשים יצאו, שאלו אותו על ספרים
ועל סופרים. אותו שטאנץ. ואז היא נכנסה. היא.
ג'ו אמר לעצמו 'הפעם אני ניגש אליה!' הוא חזר על המשפט כמה
פעמים בליבו וכל פעם עשה צעד ראשון וחזר. כמו לפני שמושכים פס
של מסקינטייפ כשמורטים שיער בשעווה. לבסוף הוא דחף את עצמו
וניגש אליה. היא החזיקה בידה את "עולמה של סופי". ג'ו ניגש
בחיוך מטופש ונבוך. "אממ... ספר מצוין..." הוא אמר בקול רועד.
"כן, קראתי אותו כבר, את זה אני קונה לחברה שלי." היא אמרה
בקול נעים. ג'ו שמח לגלות שאין לה קול גברי. הוא חייך. "אממ..
ברת מזל.. ה.. החברה שלך, שיש לה חברה כזאת שקונה לה ספרים.."
ג'ו כעס על עצמו, 'יופי טיפש! איזה מן דבר דבילי להגיד!?!' הוא
בחן את פניה לראות איך היא מגיבה. "כן.. אבל זה לא משהו חדש.
אנחנו תמיד קונות ספרים אחת לשניה."
ג'ו הרהר 'אוקי.. מה אומרים עכשיו?..' ואז שלף "אז איך עוד לא
ראיתי אותך פה?" זה היה שקר הוא ראה אותה כמעט כל שבועיים במשך
השנתיים האחרונות. וכל פעם כמעט ניגש אליה.
"מוזר", היא השיבה, "אני דווקא באה לפה הרבה."
'טוב, עכשיו! תזמין אותה עכשיו!' הוא ציווה על עצמו. "אממ.. את
רוצה אולי ש.. אממ.. אעטוף לך את הספר?" 'אוח! טיפש! פחדן!
עלוב!' הוא שוב כעס על עצמו.
"חח... לרגע חשבתי שאתה רוצה להזמין אותי לצאת." היא אמרה
בגיחוך.
"חחח.. להזמין אותך, לצאת, חח.." הוא הסמיק, ואז משום מקום זה
יצא "רוצה לצאת?" הוא התמלא במין תחושה כזאת בכל הגוף. הלב שלו
דפק כמו השותף שלו עם הבחורות שהוא מביא בלילה. הוא לא האמין
על עצמו. ג'ו הפשוט סוף סוף הזמין מישהי לצאת.
"אממ.. בטח, למה לא?" היא חייכה. שילמה על הספר, נתנה לו פתק
עם שמה ומספר טלפון והלכה כמו שרק הבחורות האלה יודעות ללכת.
ג'ו עמד שם עם הפתק ביד בערך עשר דקות מלאות ולא זז. בהה באויר
ועשה כלום בהתרגשות. עד שזקנה אחת ניגשה אליו ושאלה אותו על
איזה ספר של איזה סופר.
ג'ו חזר הביתה עם חיוך ענקי ומטופש מרוח על הפנים. הוא בקושי
הצליח להירדם בלילה.

בבוקר הוא קם נרגש מאירועי אמש. הבוקר נראה לו יותר מדהים מאז
המון זמן אז הוא הוציא את הראש דרך החלון ושאף את אויר הבוקר.
הוא התקלח והמים היו יותר נעימים מאי פעם אז הוא נשאר שם עוד
רבע שעה. הוא התלבש והרגיש טוב כמו שלא הרגיש אף פעם אז הוא
תקע פוזות מול המראה. ואכל קורנפלקס עם חלב, שהיה יותר טעים
מאי פעם, אז הוא אכל הרבה והחלב החמוץ שהשותף שלו שכח לזרוק
גרם לו לקלקול קיבה והוא מת.