אודליה מתייסרת על הבדלים שבין מטפחת וכיסוי ראש, על גיור
אורתודוכסי לנערים רוסים חילונים ובוטים, ועל דאגה לחברים
הקרביים איתם גדלה. אני לא גדלתי עם אודליה; לכמה חודשים
הצלחנו לגשר על הפער, ואז נפרדו דרכינו.
היא נמרצת, שמחה, משלימה עם כאב צורב, שבעה קברים בהר הרצל,
ועוד עשרות מפוזרים בין לבבות חייליה העילגים, הצנועים,
העדיין-לא-מאזנים-דמוגרפית את אוכלוסיית ישראל.
אולי הפעם טעיתי; אודליה לא מתייסרת על הבדלים.
אני לא אכתוב על הבחור שנפלט לו כדור ונורה מהסנטר עד להתחלה
של השמיים, ולמשפחה שלו הביאו כיפה עם חור חרוך. לא על הבחור
שנהרג ביום ההולדת שלו. אלה הסיפורים שלך, אודליה, ואני זוכרת
שמותר היה לי לאהוב אותך רק כששתינו לבשנו מדים, כשסרגל עונשים
היה משהו שעלינו לבצע על מנת ללמוד לפקד, וכששמירת נגיעה הייתה
בעיניי הפיתרון הקל לפחדים ישנים.
גם פיטר- שלך, וכל הקסם הזה של האיפוק והאמונה התמימה וחסרת
המוסר. ביחד תנצחו על מקהלת השיעמום במילים מנוונות היסטוריה
ומשחקים מייצגים כאב ומלחמות. הלוואי והיינו יכולות ליישם
הבנה, הלוואי והיינו משתתפות זו בצערה של זו. אולי יום אחד,
רחוק. עד אז פיטר כבר יהיה רב חכם, וגם את תאלצי להיות נאהבת.
אודליה מקבלת את הכל מידי שמיים;
מי אנחנו שנקבע מוסר לפני ביאת המשיח על חמורו הלבן.
אודליה מחנכת לפי הכללים, ממחישה לי מה עזבתי.
אני משכנעת אותה שמותר לגעת;
ידיי שלי צרות מלהכיל את כל השמיים האלה.


(דצמבר 03)