מביטה בו עכשיו, ממש עכשיו, מאזינה לנשימתו הקצובה, בזמן הקשת
אותיות המקלדת, הוא ישן שקט, מונח עייף על מיטתנו, בורח מן
הכאב שנפרש ביננו, האיש הזה אוהב אותי, יותר מכל מי שאהב אותי
לפניו.
אוהב אותי יותר מכל מי שאהב הוא לפני שאהב אותי (כך הוא אומר),
האיש הזה רוצה - איתי -אותי, לחיות אותך - live you, הוא אומר
לי, אוהב אותי ברוך, ללא תנאי, ללא גבול, אוהב אותי בפשטות.
לראשונה אני לא הולכת לאיבוד במשרפות אדי התאהבות מתוקים,
לראשונה אני נוכחת, עטופה באהבתו שלא שוכחת להזכיר כמה היא
קיימת וכמה היא גדולה.
וככה פתאום - וזה כמו שתמיד חלמתי וקיויתי ורציתי...
ואני לא יכולה!!! לא יכולה לקבל, להכיל, לאהוב בחזרה.
וכן, טוב לי איתו, ואני לא רוצה לאבד את הנועם הזה, את הליטוף
העוטף ומגן ומכיל, אך אין בי מספיק לתת בחזרה, אין בי תשוקה,
אין בי התרגשות, אין בי השתוקקות.
רגילה לחלום בהקיץ, לאונן מחשבה עורגת עד אבדן חושים וכיוון,
לפלל, לייחל, לרצות כל כך, לתת את נפשי את גופי את חיי.
והוא, הוא לא מבקש לו דבר, ונותן את כולו, כל כך רוצה שזה יקרה
גם לי, כל כך רוצה לאהוב אותו, כמה אירוני - אני מקנאה בו על
האהבה שלו אלי, הוא מאוהב, הוא אוהב, הוא משתוקק!!!
ואני... אני מביטה בו, צועקת לי בלב על הלב, שים לב, לב.
זה רגע של אמת, רגע שתמיד קיוויתי לו, למה אתה ריק, קר, עקר.
רוצה, כל כך רוצה ולא יכולה... בנתיים..
חושבת אולי אעשה עם עצמי עבודה, אתאמן באהבה עצמית, כי חושבת
שאני לא יכולה לאהוב אותו כי עדיין לא אוהבת מספיק אותי, ואני
בעבודה הזו כבר כמה שנים, ובדרך הספקתי לאסוף אל תוך חיי כמה
אסונות לבביים שהותירו צלקות מכוערות עדות ללב רווי קרבות על
אהבתו, והלב ותיק הקרבות שלי לא יודע מה לעשות כשהוא אהוב,
פשוט אהוב, סתם ככה- א ה ו ב.