חצי מהקנבס נשאר ריק.
לפעמים אחז בה צורך למלא את החלל בצבע שחור, צבע של חושך.
כבר שלושה שבועות הציור נשאר חצי ריק. היא חזרה לצייר אחרי
התאונה אבל הציור לא חזר אליה. כשאחזה במכחול בפעם הראשונה מאז
ששבה הביתה מבית החולים ידעה מיד מה תצייר, זה יהיה דיוקן,
דיוקנה שלה, אך הנחישות של ההתחלה אבדה מהר מאד והיא מצאה את
עצמה בוהה, יום אחרי יום, בחצי הריק של הציור. כל פעם ניסתה
להתיישב ולצייר, לקום ולחפש את החלק שאבד לה, אך כל מה שמצאה
היה שד. הוא מילא אותה בכעס, בצחוק מלגלג. הוא הפך אותה להיות
אישה מרירה וזקנה. כן, היא הרגישה זקנה כאילו נעקרו ממנה כל
המרץ והנערות שפעם היו לה. את כולם הוא הבריח השד הזה: החברים
התרחקו, העוזרות סרבו להגיע, ואפילו אחותה קימצה בביקורים.
הבית איבד צורה, האור היחיד שנכנס היה מהחלון שתחתיו עמד כן
הציור. כל הרהיטים נדחקו גם כן לאותו קיר, כאילו גלים טלטלו את
הדירה והטילו הכל לצד אחד. השד הזה, שבדרך כלל היה מתחבא מתחת
לאינספור שכבות אגו, מילא את כולה ולא נתן לה להמשיך הלאה
ולהשלים עם מה שהתרחש. נדמה שבהתהפכות המכונית גם היא התהפכה
פנימה החוצה והצד האפל יצא לאור. היא לא רצתה להיות רעה כזאת,
מכוערת כזאת - איך בכלל אפשר להסתכל עליה? אפילו היא בקושי
סבלה את הנוכחות של עצמה. איך מסתכלים? זה קל מאד, פותחים עין,
ועוד אחת ורואים. אבל מה אם נשאר עוד חושך אחרי שהעיניים
פקוחות? חצי עולם מואר - חצי עולם נעלם. העולם לא עניין אותה,
העולם כולו היה יכול להיעלם מצדה, הבעיה היתה שגם היא נעלמה
ועכשיו חצי תמונה נותרה ריקה. אפשר לצייר מהזיכרון, אבל אז
התמונה לא תהיה נאמנה למציאות, זה לא יהיה דיוקן עצמי אלא
דיוקן של מישהי אחרת שפעם היתה. אפשר גם להודות בתבוסה ולהשאיר
את הציור כך, ריק וחסר.
כך היא יושבת שקועה ברחמים עצמיים בלי לשים לב בכלל שהבוקר
התחלף לצהרים והצהרים לערב, ושהחדר הקטן הולך ומחשיך.
פתאום הטלפון פורץ בצלצול מקפיץ ומנער אותה חזרה למציאות - היא
כבר התרגלה למחשבה שהוא חירש ואילם.
"הלו?"
צילה, אחותה.
שתיקה ואז: "רציתי רק לראות מה שלומך. קניתי ארטישוק ירושלמי,
בא לך שאני אבוא יותר מאוחר להכין את המרק שאת אוהבת?"
צילה היתה צעירה ממנה בהרבה אבל מאז הילדות הדברים התהפכו. היא
תפסה את התפקיד של האומנית, נפש חופשייה להיות כמה אקצנטרית
שרק תרצה. כשהשתכרה, היתה זו צילה שגררה אותה הביתה. צילה גם
היתה זו שדאגה שהחשבונות ישולמו בזמן, שיהיה אור להמשיך לצייר
גם באמצע הלילה.
עד שצילה תגיע, היא התיישבה לשתות קפה ליד כן הציור, מתחת
לחלון הפתוח. אחרי כל לגימה הגיעה אנחה עמוקה. בין לבין נזכרה
איך צחקה להצעה של הרופא אז, ביום שהשתחררה הביתה. זו היתה אחת
הפעמים הנדירות שהרשתה לעצמה לצחוק בקול רם. בהתחלה זה היה
צחוק כבד ומריר, אחר כך עלתה לה תמונה של פיראט מצולק חבוש
בנדנה אדומה, נושא תוכי עם פה מלוכלך על כתפו ובקבוק רום ביד.
אז הצחוק הגיע באמת מצחוק - הוא התגלגל מהבטן לבחוץ, משחרר
במעברו את קנה הנשימה. פתאום הבינה עד כמה היא מתאימה לתמונה
הזו: צלקות יש, אלכוהול, פה מלוכלך - כל שנותר הוא לקנות תוכי
ולשים את הרטייה. "תוכי מסכן, הוא לא יחזיק אצלי מעמד שבוע,"
חשבה לעצמה, "הוא ישתגע משעמום ויאבד את עצמו לדעת". הצחוק נתן
לה כוח, בעיקר כשצחקה על עצמה. עדיף להיות פארסה גרוטסקית מאשר
טרגדיה יוונית. "זה מי שאני עכשיו? גרוטסקית, אישה מעוותת אבל
בעלת חוש הומור?"
"חייב להיות יותר מזה." ענה לה קול קטן.

צילה נכנסה, הביטה מסביב והרגישה שמשהו שונה ואז מבטה נפל על
הציור החצוי, הוא היה גמור ואיה עמדה לידו מחייכת. צילה לטפה
את פניה של אחותה, הלחי המצולקת, העין החסרה. "את עדיין איה
שלי, לא תשתני לעולם הא?" איה לא ענתה רק החזירה חיוך לדמות
בדיוקן, דמות אישה קורצת, חצי צעירה חצי זקנה מחייכת חיוך
מסתורי, חצי בוכה חצי צוחק.