"המלח שלי, הוא המלאך שלי, הוא המלאך שלי."

אבא מחזיק באלבומי התמונות, עובר עמוד אחר עמוד, ומנסה לעכל.
מה קרה, ואיך זה שכך פתאום חרב עליו עולמו?
הוא צופה בתמונות הילדות שלך: במסיבת הסיום של הגן, ביום
הראשון בכיתה א', בסיום בית הספר היסודי, ולאחריו גם התיכון -
בהצטיינות יתרה, כמובן. רגע הגיוס, התמונה הבלתי נשכחת שלך,
מחייך מהאוטובוס.
דמעות זולגות, מכתימות את האלבום היקר כל כך. זה הזיכרון היחיד
שנשאר להם ממך, זה והחדר המבולגן.
"למה דווקא אתה?" הוא בוכה. "למה?!" זועק הוא אל השמיים.
"למה???"

אהובה מעלה בזכרונה את הלילה האחרון שלכם, רק לפני שבועיים. כל
כך קרוב, אבל רחוק מדי. החולצה ששכחת אצלה, מוחזקת בידה.
תכננתם להתחתן - בקיץ הבא, אמרת, והיא? היא חיכתה.
היא לא יכולה להפסיק לבכות.
בחדר, ובמיוחד על החולצה, נשאר הריח שלך, ריח הזיעה החמצמץ
שמתחלף מייד בריח האפטרשייב החזק מדי, תמיד הגזמת בשימושו אבל
היא כבר למדה להתרגל. ועכשיו זה חסר לה, הכל חסר לה - אתה חסר,
חסר מאוד.
"למה עזבת אותי?" היא בוכה. "למה?!" מתייפחת היא אל תוך
החולצה.
"למה???"

אח אוחז בידו הקטנה והשברירית פרח, ורד דם גדול ובשרני. הוא
אומר שהפרח מזכיר לו אותך. הוא מביט בעיניים גדולות כל לילה אל
השמיים, ומדבר איתך, אלייך.
הוא העריץ אותך, תמיד, במיוחד כשהתגייסת והיה לך רובה, אחד
אמיתי.
מביט בפרח במבט משתומם, ולא מבין איך יכולת, איך זה שבגדת בו
ונעלמת?
עיניו הגדולות השחורות, המבט המאשים כל כך שהוא נועץ כל לילה
בכרית. הכרית האהובה עליך, שלא כובסה מאז.
"למה בגדת בי?" הוא בוכה. "למה?!" צורח הוא אל הכרית.
"למה???"