כפות ידיו הקשות, קרות, החובטות בה, להב הסכין המאיימת לשסף,
עיניו הריקות ממבע בשעה של זעם משתולל לא יטעו בה פחד.
רק אימה אחת יש בה, אימת המיטה הריקה וריחה של אישה זרה, הפחד
שיום אחד יילך...
עד לכדי שיתוק גופה, תאויים מהמחשבה על לחיות את החיים
בלעדיו...

כנועה על סף תהום ממרומו של צוק גאה, מזדקר אל שמיים בהם אין
שמש רק עננים שחורים.
רגליה קרות, ראשה קודח, ריק ממחשבה, מערבולת כאב טורפת בבטנה,
כפות רגליה סרוטות, מדממות נטיפי דם ארוכים על העור הכמעט
שקוף.
שמלתה קרועה, מדיפה ריח כבד של אלכוהול זול, נצמדת ברוח...
כתפה שדופה, כוויה מבדליו הבוערים על הירך הלבנה, כמו שזורים
סימני האהבה הבוערת, פרחים כחולים...
עומדת שם פצועה, חבולה, נפש חנוקה, כמעט מחוקה.

הים הגועש מתחת, הסלעים החדים מעליו, רגע של כאב אנוש לא יטעו
בה פחד.
רק אימה אחת יש בה, עד לכדי שיתוק גופה, כי אך יותר מכל, מהכאב
והתשוקה לסבול, תאויים מהמחשבה על לחיות את המוות בלעדיו.