why does the sun go on shining?
השיר מתנגן בראשי מצפייה שלישית של הסרט נערה בהפרעה...
לפי כל הסממנים אז גם אני צריכה להיות בבית משוגעים, גם אני
מכאיבה לעצמי מבחוץ וזה כולל צוחקת, מחייכת, מראה שמח לכולם...
כדי להרוג את מה שיש בפנים... למרות שהבפנים שלי מת, מת לפי
מצבי הרוח... אבל כבר שנים שלא הרגשתי אותו. (כן אני יודעת
שאני קצת לא יציבה רגשית).
כבר שכחתי מה יש לי בפנים.

בין השנים אני אוספת לי חברים טובים, שאני אליהם בקלות מתחברת,
אני באמת בנאדם שקל לו להקשר לאנשים וזה דיי חבל...
אני בנאדם שגם אם אתה חושב שאתה מכיר אותו כבר 16 ומשהו שנים
אתה בעצם לא יודע כלום עליו...
וזה מרתיע אנשים בסופו של דבר.
תחילה אני נראת להם כמו זן חדש ומיוחד שכל פעם מגלים עליו איזה
פיסת מידע חדש, איך כשהם מתחילים להעמיק ולנסות לגלות מי אני
באמת הם מתחילים לחשוש... לא להבין אולי לחבר כמה דברים
ומתחילים להתרחק ממני... ובינתיים רוכשים חברים חדשים אחרים
ונקשרים אליהם וממני... בלי לשים לב, שוכחים... אבל היי, זה
בסדר, אני לא כועסת, אני זוכרת את כולם, וזה חבל...

בעוד הם המשיכו להם בחייהם הנלהבים והחדשים, אני בביתי לבדי
מחפשת עוד עינויים וחושבת שיש לי הרבה חברים, אך מסתכלת שנית
ואף אחד לא יושב לצידי.
אויי ואבוי שוב דיברתי לעצמי! אני רוגזת ואח"כ מגחכת, קצת לא
שפוייה אבל זה לא נורא...

אני מתחילה לחיות שוב את העבר כי כבר אין לי מה לחפש בהווה ולא
שמתי לב, שהיי כבר עברתי את זה... צוחקת על מה שכאב לי... בוכה
על מה שצחקתי  ומרוב כל הדברים שאני משחזרת שכחתי להתחיל
לחיות... ואז אני נכנסת למין סרט של מירוץ בזמן, כי כבר עברה
תקופה דיי ארוכה מהפעם האחרונה שנשמתי (מבפנים) לרווחה...

מנסה לשקם את היחסים עם החברים הישנים שכל כך אהבתי ועדיין, אך
מאוחר מדיי.
לפעמים הם מתקשרים לספר לי מה איתם ואני שם יושבת ומקשיבה,
לפעמים בטלפון, לפעמים באינטרנט ופעם ב... פנים מול פנים
בפגישה, שכבר להם לא היה ממש מה לעשות ואני מאזינה, כי כמובן
אני אוהבת בעיות, זה מחייה אותי.
ונותנת פה ושם עצה, מנתיקים את השיחה והם חוזרים להם לשיגרה
ושהם נזכרים בי שוב בגלל איזה הקלעות לצרה או ש... יו לא לא
נעים, לא דיברתי איתה כבר איזה שנה, הם מתקשרים... אך הם אף
פעם לא שואלים לשלומי... אני בתור חברה מסורה מתקשרת בתקופת
זמן דיי קצרה, אך תמיד הם עסוקים והם כבר מבלים עם אחרים בעוד
אני בביתי הקט יושבת ומנסה לתפוס את החיים אך בפנים הכל כבר
מת, אפילו שכחתי לאהוב, שכחתי להתאהב...

בחדרי רק בלאגן ואני צריכה את זה כי זה משאיר אותי כאן...

בימי שישי אני מרגישה כמו עובדת עצות, רק שאני עובדת חברים...
מתקשרת לכל העולם שואלת :"היי מה אתם עושים מחר?" בדרך כלל
כולם עסוקים, הם כבר קבעו עם אחרים כשלא זכרו שפעם בשבילם
הייתי מבטלת עם אחרים. אך לפעמים אחד או שניים ברגע האחרון
מתפנים או שהתבטל להם פגישה וכמובן שאז הם הם אליי מטלפנים.
וטוב -"רוצה להיפגש?" הם שואלים, אני כמובן נענת בשמחה ויוצאת
מהבית בגילה...
אחרי הערב אני חוזרת הביתה מרוצה וחושבת שסוף סוף מצאתי לי
חברה טובה!! אך בוקר למוחרת מתעוררת ושוב הכל חוזר, שוב אני
מתקשרת, הם המשיכו בחייהם ואני רק חייה בסרט של וואנבי חיים
ולא שמה לב שזה היה חד פעמי.

יש לי מן מקום כזה בים, הרחק מכולם שם אני אוהבת לשהות במיוחד
שאני לבד...
המקום הוא דיי לגובה, ליד כמה סלעים ומרגישים כיאלו אתה באמצע
הים מעל כל הגלים ושמסתכלים למרחקים רואין שאין סוף, לפעמים זה
קצת מייאש כי זה מזכיר לי קצת את החיים שהם נמשכים ונמשכים
ונמשכים בלי כלום מבפנים רק רגליים מהלכות ועיניים למחצה
פתוחות כבר בלי איפור של שקרים ומושכים עוד יום ועוד וכבר לא
מוצאים את הקצה, ככה זה בים או לפחות זה הצד המפחיד שאני רואה
בו. מצד שני זה מן ים של אפשרויות שאני לא רואה את הסוף זה
נותן לי מן תקווה לא לוותר להמשיך להלחם ו... פתאום... גל
מתנפץ ומתיז לי את האשלייה, מפריע לקיומה, "היי, איכפת לך?"
שואלת בטון מרומם....

כשאני יושבת שם אני מדבר ומדברת ולרגע לצד מסתכלת ורואה ששוב
דמיינתי. אני חושבת שאני יושבת פה עם אנשים אך אני יושבת לבד
ללא עמיתים...
זה קצת חבל למרות זאת אני ממלא את עצמי שוב במן ים של תקוות,
לא מוותרת חח - כבר איזה נודניקית אני יוצרת...
לא נורא, מכבה את האור בעוד דמעה בעיניי: "מחר אני אקום ליום
חדש ונפלא מלא חברים ויהיה לי צרות אמיתיות לא סתם מוות סתמי
מבפנים."
"לילה טוב" לוחשת, מחכה לתשובה, אך אין... מתאכזבת, סוגרת
עייני, בלחש: כדי לא להעיר את "עמיתיי" ונרדמת לי אט אט...