בתחנה המרכזית של החיים ישבתי, וצפיתי בעוברים ושבים.
המוני בני אדם היו שם. בעצם כולם. גברים נשים ילדים וטף.
רכבות אוטובוסים מכוניות כרכרות רתומות לסוסים ואפילו עולי
רגל.
רב מספרם של הכניסות והיציאות היו באותה התחנה.
היעד העיקרי של היציאות הוא, העתיד הלא נודע.
החנויות והדוכנים הציעו מגון רחב של חפצים שהאנשים זקוקים
למסעם.
מפות דרכים, ספרים, פסלים פסלונים ותשמישי קדושה למיניהם.
ידידי ומכרי היו שואלים, על איזו רכבת, או כלי תחבורה אחר אתה
עולה?
ואני משיב, אינני יודע, עדין לא החלטתי, ולמעשה שום כיוון אינו
נראה לי נכון.
בוא ותעלה אתנו על רכבת זאת, מבצעים בה פולחנים, לוחשים בה
לחשושים שונים ומשונים, והיא מובילה ישר לגן העדן.
אני מבולבל, כבר הייתי על רכבת זאת, בעצם נולדתי עליה.
אינני אוהב טקסים ופולחנים, ולא מצאתי שום אמת על רכבת זו.
ובכלל אינני מאמין בגן העדן.
אני רואה כרכרה מפוארת רתומה לששה סוסים נהדרים.
מתקרב אני ושואל את בעליה. מהי כרכרה זאת? ולאן פניך מועדות?
אוהו הוא משיב, בכרכרה זו השקעתי את כל חיי, משכנתה על ביתי,
ביטוחים שונים, הפנסיה שלי, אני מאורגן ומאובטח לדורי
דורות...
יפה אני אומר, ולאן פניך מועדות? והוא משיב, אחרי הנביא כמובן,
הוא הראה לנו את דרך האמת. אתה רואה שם זה שער האיסלאם, ושם
שער היהודים,הנוצרים,ההינדי, הבודיזם וכן הלאה וכן הלאה... אבל
אני ממהר פן אאחר את המועד, אני נפרד ממנו לשלום ומרגיש אומלל.
כבר שנים אני יושב בתחנה ואין לי מושג לאן פני מועדות.
חסר ביטחון הנני וגם פחדן מלידה, מוחי שטוף במוסכמות העבר
הרחוק, ואינני מצליח להשתחרר מהם.
כמו שאני משוטט בתחנה, אני מבחין בשער מפואר, צבוע בצבעי זהב
וכסף.
אני מתקרב ושואל אדם ,מהו שער זה? והוא משיב. זהו שער הכסף
הממון והעוצמה הכלכלית. בעוברך בשער זה אתה צריך לחשוב רק
במושגי מצלצלים ואיך לצבור כמה שיותר כסף ולא חשוב על חשבון
מי.
ולאן הוא מוביל? אני שואל. אינני יודע הוא משיב, חושבתני
לגיהינום.
אני בוש ונכלם, מעולם לא הייתי בענייני כספים וממון.
ובכלל אינני מאמין בגיהינום.
אגב אני מבחין ששער הכסף צמוד ממש לשער היהודים.
אני מבחין באיש שהולך ומפזם לו שיר ללא מלים.
סליחה אדוני, להיכן פניך מועדות? והוא מצביע על שער צבוע בשלל
צבעי הקשת.
זה שער האשליות, בשער זה אתה מלעיט את עצמך בסמים שונים
ובאלכוהול, וכך אתה יוצא למסע של אשליות מענגות...
תודה אני משיב, כבר עברתי בשער זה המון שנים, אין בו שום תכלית
ומטרה וההרגשה היא לצעוד צעד קדימה ושניים אחורה.
ובכלל אינני אוהב אשליות.
מה יהיה בסופי? האם נגזר עלי לשהות בתחנה זו כל חיי ללא תכלית
ומטרה...
וכמו שאני מדוכדך אני מבחין בכרכרה פשוטה רתומה לשני סוסים,
אחד לבן שני שחור ולרגע נדמה לי שאני רואה אותם באפור. לבי
עומד לפרוץ מחזי באושר עילאי, פתאום נשמתי נפתחת, הסוסים נגשים
ישר אלי, שלום, אני מברכם, והם מחייכים. זאת הכרכרה שחיכיתי לה
כל חיי.
כמו שאני מתיישב בתוכה, אני מרגיש חזק, בטחוני העצמי שופע,
ואינני מפחד יותר מכלום.
אני מבחין שאין לא מושכות, ולא רסן בפיהם של הסוסים. אם כך
מרשה אני לסוסים להוביל, ולהפתעתי הם פורסים כנפיים וממריאים
אל על.
רק עכשיו אני מבחין שאין לא גג ולא תקרה בתחנה המרכזית של
החיים...
נשמתי נפתחת לידע ולחויות פיזיות נפשיות ורוחניות ומה שלא ידוע
לי אלמד במסעי המופלא אל הבלתי נודע...