איזה מזל שנסעת, איזה מזל שאת לא זמינה, איזל מזל שאני יכול
לשבת לכתוב לך ולספר לך הכל בלי הפרעות, בלי מחיקות, כמו שזה -
האמת.

רונית - אני אוהב אותך, את השקט שלך, את הרוגע שבך, את הביטחון
שבלהיות איתך.

את יודעת - כשהיינו ביחד היו כל כך הרבה רגעים שלא הייתי בטוח
שאני נורמלי. ורציתי, כל כך רציתי להיות...
נורמלי - איזו מילה שלווה, רגועה, ממש כמוך. אם אני נורמלי אז
אני שייך, אני כמוך. אני כל כך אוהב להיות כמוך, אני אוהב
אותך.

לפני שנסעת אמרת לי שאני לא נורמלי שאני מוותר ככה על הכל.
אחרי הכל אני כבר בן 32, כבר לא ילד ואם מצאתי אהבה אז מה זה
משנה אם היא כאן או בלונדון. אבל אני ידעתי שלא משנה כמה שאני
אוהב אותך וכמה שאת עושה לי טוב, אני מחפש עוד משהו. אני לא
יודע מה זה בדיוק אבל לא נראה לי שאני אמצא את זה בלונדון.

אז נסעת - לא רצית להישאר והיה לי קשה, קשה כל כך.
במשך שלושה ימים לא הלכתי לעבודה, במקום זה הלכתי לים, כל יום
בשעה שש בבוקר, כדי לחשוב אולי טעיתי. שם פגשתי אותה, את
סיגל.

היא התיישבה לידי על החול הקריר ותוך שלוש דקות בערך היא
החליטה שהיא יודעת בדיוק מה הבעיה שלי בחיים. לא הבנתי מה היא
רוצה ממני, מה פתאום בחורה צעירה, בת 26, מגיעה לים בשעה שש
בבוקר מתיישבת ליד בחור זר לחלוטין, שיכול היה להיות פסיכופט
לצורך הדיון, ומנסה לפצח אותו בשלוש דקות.

אני לא יודע מה יש בה בסיגל אבל באותו יום שלישי השתנו לי
החיים, כאילו חייתי בחשכה עד עכשיו והיא כיוונה אותי אל האור
ומצאתי אותו.

את בטח שואלת את עצמך למה אני מספר לך את זה. תקראי עד הסוף
ותביני, אני יודע שאני יכול להראות לך איך להיות מאושרת קודם
כל עם עצמך. ובבקשה אל תכנסי לי עכשיו למגננות של אני הייתי
מאושרת עד ש... כי תאמיני לי עד עכשיו הכל היה מסיכה, העמדת
פנים אחת גדולה.

"באמת נראה לך הגיוני שאת מסוגלת לראות אדם ולהחליט כל כך מהר
מה הבעיה שלו בחיים? לא נראה לך קצת יותר הגיוני שאנחנו בני
אדם מורכבים?" שאלתי את סיגל.
"אתה בכלל לא שם לב למילים שיוצאות לך מהפה" היא אמרה כמעט
בלחישה "עכשיו אני בטוחה שאני יודעת מה הבעיה שלך. אתה תקוע כל
כך עמוק בחרא של הרצון שלך להיות חלק מ... חלק ממה אין לי
מושג, להיות נורמלי, שאתה חי כמו מת. לדוגמא, במשפט הראשון
שהוצאת מהפה השתמשת פעמיים במילה הגיוני. למה לעזאזל איכפת לך
מה הגיוני, או מה נכון, או מה טוב. ויותר מזה והכי חמור זה לא
ייחסת לכל זה חשיבות עד עכשיו, היית תקוע".

בהתחלה הייתי המום, בדיוק כמוך כשאת קוראת את המילים האלו
עכשיו, מה פתאום היא יושבת מולי ומדברת אליי ככה ואז המילים
התחילו לחלחל "נורמלי?" שאלתי אותה כמעט בצרחה "אני? את רואה
טעית ! תשאלי את האקסית שלי, היא בטוחה שאני לא נורמלי".
סיגל הסתכלה עליי בעיניים מחייכות ושאלה "מה הופך אותך ללא
נורמלי? חכה עוד אל תענה לי, קודם אני אספר לך למה אתה נורמלי
כל כך שזה עצוב".
והיא המשיכה במונולוג די ארוך שהדהים אותי אני אקצר אותו
בשבילך:
"אתה נורמלי כי אתה חושב שלא נורמלי זה לשבת בשש בבוקר בשפת
הים, כשאתה אמור לישון לקראת עוד יום עבודה. אתה נורמלי כי אתה
נותן לאקסית שלך לומר לך שאתה לא נורמלי וזה גם משפיע עליך.
אתה נורמלי כי אתה לא מסוגל בכלל לקלוט שגם היא תקועה באותו
חרא בדיוק. אתה נורמלי כי אתה חושב שיש דבר כזה נורמלי ולא
נורמלי, כי ככה גדלת וזה מה שלימדו אותך ההורים הכל כך
נורמליים שלך. ואל תסתכל עליי בכזה מבט אתה לא רואה עליי
כותונת משוגעים, נכון?"

לא ידעתי מה לומר לה. כל החיים שלי שמרתי על השפיות. עשיתי הכל
כדי להישאר במסלול. עשיתי צבא - גולני כמובן, טיול קצר בחו"ל
עם החברים, משם ישר לאוניברסיטה ללמוד מחשבים, זה היה עוד
כשההייטק שגשג למזלי. משם ישר לעבודה,חברה קבועה וכמעט חתונה.
אמרתי לה בחיוך חצי כועס "ומה הבעייה עם הרצון להיות נורמלי?
כולנו רוצים להיות חלק ממשהו בסופו של דבר כולנו חיות חברתיות
, לא?"

"כן, ללא ספק. אבל אתה מתחמק מהשאלה החשובה מכולן. זה עושה לך
טוב? אתה מאושר? או שזה תוקע אותך. אתה חושב שאתה מסוגל להתנהג
איך שבא לך ועדיין להיות מאושר או שהאושר שלך נובע מזה שגם
אחרים יהיו מאושרים יחד איתך. האם אתה פרט לפני שאתה חלק
מקבוצה, או שאתה בכלל לא מסוגל לעשות את ההפרדה הזאת?"

פתאום הרגשתי שאין לי מושג מי אני וככל הנראה פניי הביעו בלבול
המום כי בשלב הזה סיגל אמרה "תחשוב על זה ניפגש מחר או שלא".
רצתי הבייתה ורשמתי את השאלות שלה. כמו מורה שנתנה לתלמיד שלה
שיעורי בית, ואני רציתי להצליח. ישבתי וחשבתי והבנתי, ואל
תתעצבני, שבעצם עשיתי כל כך הרבה דברים רק כדי לרצות אותך שלא
תברחי, לא אמרתי לך כל כך הרבה דברים. ושכנעתי את עצמי  שזה
בסדר, אבל זה לא, כי בפנים הייתי מת. ולמה לעזאזל למדתי מחשבים
כשאני כל כך נהנה לכתוב ולא לוגריתמים, ולמה שאני לא אצא עכשיו
לטיול מסביב לעולם בלי גבולות, ולא ללונדון, שם יש לי עבודה
קבועה ובית חם, אלא למקומות חדשים, מרגשים, ללמוד דברים שלא
מלמדים באוניברסיטה,ללמוד לאהוב את החיים".

את סיגל לא פגשתי למחרת ובכל זאת המשכתי לבוא כל יום בשש
בבוקר, שבוע אחרי היא טרחה להראות את פרצופה.
"נו עשית שיעורי בית?" היא שאלה עם חיוך ממזרי "אני מקווה
שהצלחתי לבלבל אותך כמו שבלבלו אותי בזמנו".
"הצלחה מוחלטת, אני מחכה לך כאן כבר שבוע, זה אומר משהו לא?"
ומאז במשך חודשיים נפגשנו אני וסיגל כל יום בשש בבוקר לשיחות
על מה עושים ולאן הולכים. ולמרות שלא האמנתי שזה יקרה לי, אני
הולך מכאן, בלי סיגל ובלעדייך, רק אני, ללמוד דברים חדשים,
לפגוש אנשים מעניינים ורציתי שתדעי שאני חושב עליך ואוהב אותך
ומאחל לך שתמצאי את הדרך לאושר ושאולי נתתי לך כמה נקודות
למחשבה.

איזה מזל שנסעת, שאת כבר לא פה, שאני לא צריך לומר את כל זה
לעיניים העמוקות שלך, כי לא הייתי מסוגל. וזו האמת שלי, אני
ראיתי שביב של אור ואני הולך אחריו. אני מקווה שמתישהוא זה
יקרה גם לך, ותמצאי אושר גדול, שתביני שעד עכשיו הכל היה רק
מסיכה, העמדת פנים אחת גדולה.