...והם פתאום תופסים אותנו ומשתלטים על הכפר ועל כל האיזורים
הסמוכים לו, וזאת הרגשה כ"כ אמיתית, כל-כך קודרת וקשה.
אני הולכת עם הזרם, משתעבדת לרצונם, עושה כדבריהם בכדי לא
למצוא את מותי שבכל מקרה יבוא.

פתאום התמונה חולפת, הסצינה עוברת ואני מוצאת את עצמי מטפסת
בין הרי ארץ זרה, שאינני יודעת את שמה, או היכן היא...
אין לי מושג איפה אני נמצאת, כל מה שאני רואה זה הר, ואני
בשמלת עקרת בית, כזאת שרואים בסרטים של שנות ה30-40, ועם הכובע
הלבן, שמזכיר כובע הולנדי, מטפסת על הר והמקרע הוא בצבעים קרים
של ירוק וכחול, ורק הרים מסביבי וניתן להבחין גם בעננים.

לפתע פתאום הסצינה חולפת על פניי ומקפיצה אותי לסצינה אחרת,
היכן שאני כבר נעמדת עם השאר בשקט, מתפללת ומקווה שאותי לא
ירצח בדם קר החזיר-הנאצי-הגרמני, ומקווה שיתאשת לפני שהוא עושה
משהו נורא.  
את המשך הסצינה הזאת אינני זוכרת, אבל מכאן אני זוכרת את עצמי
בסצינה אחרת, נעמדת ליד ביקתה עם עוד מישהי, שאפילו במעורפל
אינני זוכרת מי זאת הייתה.
אני זוכרת את הדמויות מלבדי שנכחו שם איתי: האישה שאינני זוכרת
מי היא, הקצין הגרמני, שהיה דיי שיכור, וכפי שזכור לי טוב עוד
מישהו, אך באיזה צד הוא תמך - אינני זוכרת.
אני זוכרת אותנו מחוץ לבקתה עומדים, הולכים, ונכנסים לתוכה.
פתאום מתגלה לי שאני "מחבבת" את הקצין הגרמני, ואני חושבת שגם
הוא לא מרגיש משהו רע כלפי, לכן, כשהוא אמר לנו בזמן שהותנו
בבקתה: "קחו איתכם תיק עם כמה דברים בתוכו ושלא יעלה על משקל
מסויים...", שאינני זוכרת את מספרו, אני לא פחדתי לשאול אותו
"לאן אנו נלקחים". כמובן שזה היה אסור, להפנות שאלות אל
הקצינים הנאצים ושאר הזבל הנאצי, ואני הסתכנתי, הוא חייך אליי,
שיכור כולו, אמר לי להסתובב, ואני זוכרת שראיתי את פרצופי
וגופי הקדמי, ומאחורה נראתה האישה שלא זהיתי, והקצין השיכור.
אני לא הבנתי מה קורה, משום שהוא אמר לי את זה קצת בנוקשות,
חשבתי שאין לו משהו רע נגדי, והדמות שלא זיהיתי אמרה לי, "לא
קורה כלום, יהיה בסדר!. והרגשתי את היריה פוגעת לי מתחת לשד
השמאלי.

וזאת הסיבה שהתעוררתי מן החלום.