יש לי אהובה
שמפחדת מאהבה,
היא מפחדת לטבוע-
לא מבינה שמאהבה אפשר רק לפרוח,
היא נצמדת אל ההגיון
כאילו היה הסכר האחרון
ומחזיקה בו בכוח מדומה-
האמת שאין בה רצון למאומה, למעשה.
היא מנסה לצלול בלתי מוגנת ולבד
אך אני תופס בה חזק.
היום ישבה עמי על החוף
והתחממה לידי- מה שעשה לה טוב,
אבל כיוונה אליי מראה מנופצת
ותהתה הכיצד אני מאוהב במדוכדכת
שמעצמה רק את גופה מוסרת,
אבל על נשמתה כבר לבורא מוותרת.
הסברתי לה שאנו האנשים האסורים,
שבכל-כך מעט רוך בחיינו, עטופים,
חייבים להסתפק במה שיש בינתיים
וכל-כך יפה נמצא - אם רק נפתח לב ועיניים.
הסברתי לה שהעבר איננו נר לרגלינו
וכי כדאי שלאהבה נכשיר עצמנו,
ובינתיים, בשעות שאין לנשמה לאן ללכת
נתעטף זה בזו- כמעשה אוהב ואוהבת,
ואם לטבוע ייגזר עלינו
מוטב שיהיה זה בים אהבתנו.
26/12/01 © |
