יום יום אני נאלצת לראות אותם, את הפרצופים שאני כל כך שונאת -
מכוערים או יפים, זה לא משנה - הם דומים. אני נאלצת לשמוע אותם
משוחחים ביניהם על הדברים הכי נבובים וטפשיים שיכולים להיות.
להקשיב לצחקוקים הזהים של אותן הפוסטמות, להביט באותם בגדים
שכולם קנו באותה חנות (סביר להניח שהם נקנו באותו יום).
אנשים שנוצרו במפעל, מפעל של טמטום, שטחיות, ולטעמי גם בטחון
עצמי מופרז (הסיבה - חוסר מודעות עצמית, שנובע מהלגיטימציה
הדוגלת בטשטוש הגבולות, דיכוי היצירתיות האישית ולמעשה ביטול
של כל הנטיות האינדבידואליסטיות שאי פעם היו לאחד מהילדים
המסכנים האלה...).
אין דבר מעצבן יותר מלשמוע בנאדם טיפש מדבר בבטחון על משהו
שהוא לא מבין בשיט. אני צופה בהם מהצד, מבקרת, קוטלת ולרוב
צוחקת - בסך הכל הם משעשעים הילדים האלה...
זה לא שאני חושבת שאני טובה מהם. אני בטוחה בזה! (צניעות היא
מידה חשובה)
תקראו לי מתנשאת, וואט אבר - אני כזאת כי יש לי זכות להיות
כזאת (אני מכירה מילים שיש בהן יותר מחמש אותיות אהם אהם...),
אך מכיוון שדיפלומטיות היא הכרחית בעולם צבוע ומתקתק זה, אני
משחקת במשחק: צוחקת מהבדיחות שלהם, מחייכת אליהם, הולכת
למסיבות שלהם, מתנשקת איתם בלה בלה בלה... כל זאת מתוך הכרח
כמובן.
אני לא הטיפוס המתבודד, ואני צריכה אותם בסך הכל, לפחות עד
שאני אסיים את בית-ספר.
בינתיים, אני מתפקעת מעצבים - נמאס לי מ"השקרנים".
מתה לברוח מכאן, להתפרק ולפרק, להיות אני, לא לחשוש, לא לחייך
בצביעות ולא לחשוב על כל מילה שיוצאת לי מהפה.
נו טוב - כל שנותר לי הוא להמשיך בשגרת חיי השלילית, למצוא
נחמה בציניות וברוע ולקוות שיום יבוא ואותם "שקרנים" ימצאו
עצמם נשרפים אט אט בלהבות. :)