רק לך אני יכול לכתוב עכשיו, רק איתך העצב לא מספיק מהרגע
שהלכת והשארת את הלב שלי יתום. רציתי שתדעי שאני עדיין אוהב
וכנראה גם לעולם אוהב, כנראה צדקו כשאמרו " שלהיפרד זה לא באמת
". הרגעים היחידים שאני מרגיש בהם הם הרגעים שבהם אני מתגעגע,
אלייך. אפילו הדמעות לא כואבות יותר. פעם מזמן הן היו צורבות
לי בגרון. הייתי מרגיש חנק כזה לפני שהתחלתי לבכות. היום? היום
זה בא לי טבעי בכל רגע שאני חושב עלייך.

זה מצחיק לחשוב שלפני שלוש וחצי שנים בכלל לא הכרתי אותך, לא
ידעתי מי אתה ובטח אם היה קורה לך משהו אז לא הייתי מתייחס לזה
ברצינות, מה שחברות יכולה לעשות... אומרים שאלוהים מפגיש אנשים
בכוונה אולי לזה התכוונו לזה שהוא הפגיש בנינו, להוכיח לי כמה
שאני רע, בינינו, יחסית אלייך גם הרבי מלובביץ' הוא בן אדם רע.
אבל רק ביחס אלייך.

הלב שלי פצוע וספק אם פעם הפצע יגליד, הכאב רק גדל נראה לי שזה
בא ביחד עם הגעגוע. אומרים שהזמן מרפא אבל ת'אמת? הזמן מביא
איתו יותר ויותר געגועים. הלוואי ולא הייתי מגיע לאן שהגעתי,
הלוואי והייתי מתגייס למקום אחר מקום שלא הייתי צריך לאבד
אותך. לפעמים אני חושב על דברים שהייתי צריך לתקן. ככה היום
היית חי. אני רוצה שתבין, אתה חסר ואני כועס עלייך לפעמים
שבחרת ללכת לשם ולא לחכות קצת, שהיית כל כך לחוץ בגלל הקטע שלא
היה לנו כל כך הרבה אקשן, וכשהוא הגיע אתה הלכת. ת'אמת בקרוב
זה יהיה שנתיים... שנתיים בלעדייך שנתיים שאתה בגן עדן וכלום
לא השתנה.

הכל נשאר אותו דבר, אפילו המהירות של השעון נשארה אותו דבר,
ימים עוברים דקות שעות חודשים ועוד מעט כבר שנתיים, אני יודע
שעוד ארבעים שנה אני אהיה בן שישים ואחת, ואתה? אתה תישאר בן
עשרים, עדיין יפה כזה.

הלוואי שכן תהיה תחיית המתים, ככה תוכל לחזור. החורף שבחוץ
ממאן להגיע בתוכי נמצא כבר המון זמן... בערך מאותו יום, ארז,
או יום אחרי... אחרי שהלכת. אתה יודע לפעמים זה נדמה כאילו
הימים נאספים אחד על השני כאילו שאין להם ברירה, וככה הם
הופכים לשנים ואתה? אתה עדיין חסר. ארז, אני אסיים את המכתב
הזה כי הדמעות מתחילות לחנוק אותי...

אתה החזק בינינו, אתה הצדיק בינינו, אתה הבן אדם שכל אחד רוצה
להיות כמוהו ואני זה שנשאר בעולם הזה בלעדייך...
חותם בדמעות, תעזור לנו מלמעלה.