אתם יודעים למה יש רומנטיקה בעולם הזה?
גם אני לא.
אבל בואו נחשוב על זה לרגע.
בעולם שבנוי על מלחמה-שלום-מלחמה ושביתות נשק, עם רעב, מחלות,
אסונות ואנשים שמסתובבים ברחובות כי משעמם להם וקורעים את
הצורה במכות לכל גוף שזז, עדיין יש רומנטיקה.
למה? שאלה טובה.
אולי בגלל שזה אחד מהצורות שאנשים מסתכלים על אהבה. ואהבה, כמו
שידוע, היא הדבר היחיד בעולם הזה ששווה באמת לחיות ולמות
בשבילו. ואתם יכולים לצטט אותי בקשר לזה.
מה מחזיק את הרומנטיקה מליפול ביחד עם כל הערכים וחדוות חיים
שאנשים מלאים בהם מילדותם ולוקים בחסרונם בבגרות?
אם היו שואלים אותי את השאלה הזו לפני יומיים, הייתי אומר משהו
בנוסח "זה דבר אמיתי, שבא ישר מהלב, ונותן לאנשים להרגיש
מיוחדים". נשמע משכנע? באמת שזה לא. אבל גם אני, כמו כמה
אחרים, אוהב לזבל את השכל.
היום, ה22- לחודש דצמבר, שבוע וקצת לפני שהעולם יושמד או משהו
כזה, עליתי על התשובה.
זה נראה מאד ברור מאליו כשחושבים על זה, ואני ממש לא הראשון
שמשתמש בזה כדי להסביר מונחים מעולם האהבה, אבל הדבר שבאמת
מחזיק את הרומנטיקה בעולם הוא הירח.
כן. הכדור גבינה הזה שמרחף מעלינו כמעט כל לילה בניסיון נואש
להוות חלק בעוד שיר. לעזאזל, אפילו אני כתבתי איזה מליון שירים
עליו.
אבל רק היום באמת, אבל באמת הבנתי למה. למה הוא, הוא הדבר
שמחזיק אותנו בכבליה החזקים של הרומנטיקה.
ולא, אין פה סיפור על איך שהסתכלתי על הירח בזמן שצעדתי על
החוף הנטוש ופגשתי לפתע את אהבת חיי, שבמקרה הרסה את כל
תיאוריית החוף הנטוש.
ממש לא.
הלכתי הביתה. לפעמים אני עושה את זה כשנמאס לי מכל העולם הזה
שבחוץ ואני רוצה להיות לבד עם עצמי והשירים והמנגינות ועטים
והמילים והחברה שלי שמחממת לי את הלב, ושמיכת הפוך שעוזרת לה
בזה.
הלכתי הביתה, והרמתי את הראש. סתם כי כשאני רואה כוכב אז כיף
לי, ויש לי בערך לילה שלם על מה לחשוב. ופתאום מולי אני רואה
אותו. במלוא הדרו, כמו שאומרים.
ירח מלא כמו כדור באולינג.
ולבן.
כל כך לבן.
לא נראה לי שיש משהו בכל הרעיונות על כדור הגבינה, כי אפילו
גבינה לבנה לא כל כך לבנה. גם לא קוטג'.
לבן וטהור כמו שרק צבע לבן יכול באמת להיות. לבן שגורם לך
להרגיש מלוכלך כמו משהו שבנוי משקר אחד גדול. כמו משהו מושחת
ומגעיל. לבן שביחד עם זה גורם להרגיש כאילו אתה מתנקה ומשתחרר
מכל הרוע שיש בתוכך ואפילו לא ידעת שהוא שם.
כזה לבן.
ואני מסתכל בו, כאילו זו הפעם הראשונה שראיתי אותו, ובא לי
ליפול על הברכיים ולצרוח לשמיים תודה. לא, לא לשמיים.
לירח.
ופתאום אני רואה משהו. משהו שאף פעם לא ראיתי. יכול להיות שהוא
תמיד שם, אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה. מסביב לירח,
כמו מעין טבעת, זוהר לבן עמום במרחק קבוע מהירח. מעין הילה,
אבל כזו שמתחילה ממרחק של כמה מאות מטרים, או אלפי קילומטרים ,
מהירח עצמו.

טבעת ענקית, שבתוכה הרבה חושך.
וירח.
ורצתי הביתה כמו מטורף.
נכנסתי אל הסלון ושלפתי את המצלמה שלי מהארון הלבן, שבתוכו
תמיד מוצאים הכל,
חוץ ממה שמחפשים.
אבל היום מצאתי את המצלמה, ישר על המבט הראשון.
לקחתי אותה ורצתי את החצר.
והוא עדיין היה שם.
לבן, בוהק, ועם טבעת זוהר יפיפייה סביבו.
הפעם באמת נפלתי אל הברכיים, אבל לא צעקתי לירח.
צריך להתחשב בשכנים.
בפנים לעומת זאת, הלב דפק כמו סוס מרוץ.
ושמעתי את הלב שלי צועק, בפנים, בשקט, אבל בשיא הכוח.
והייתי גאה בלב שלי.
הלב שלי שפשוט לא יכול בלי רומנטיקה, כי היא הקשר היחיד לעולם
הטהור של האהבה. העולם שדרכו הוא יכול לגעת ברגש האמיתי.
הנפתי את המצלמה מעל הראש, וצילמתי.
אני חושב שהירח מצמץ קצת מהפלאש.
אני לא בטוח אם יראו את ההילה המדהימה הזו, או אפילו אם יראו
את הירח, אבל גם אם אני אקבל בחזה תמונה של חושך אחרי פלאש,
אני תמיד אדע ואזכור מה היה שם בשמיים.
ירח.
הרגשתי שאני מתבגר במאה שנה, והופך צעיר במאתיים.
אחי הקטן בא אחרי החוצה והרים את הראש.
הוא אמר לי שאם הוא מסתכל בדיוק במרכז הירח המלא, הוא מרגיש
כאילו הירח מתקרב אליו.
ניסיתי את זה, והוא צודק.
באמת נראה כאילו כל הטוהר הלבן הזה בא לקחת אותך אתו לאיזה
שהוא מקום לבן יותר. אבל זו רק אשליה. כשמזיזים מעט את המבט
הירח חוזר לצורתו וגודלו הטבעיים. אבל הוא נשאר לבן.
המקום שלו זה למעלה, מעלינו, בני התמותה.
להוות מקור השראה לבלדות ופיקניקים.
כן, לאור ירח.
ידעתי שאחי כמוני, כנראה פספס את הגדולה של הירח הלילה, ורמזתי
לו להביט בהילה.
הוא הגיב במילה אחת, שמיצתה, בצורה האנושית ביותר, את כל מהות
הרומנטיקה.
"ואוו".

לילה טוב, וחלומות לבנים.

‏22.12.99