עכשיו אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אני שם, ואני לא יכולה
לחזור, הגעתי לעולם השלישי, לא לקח הרבה זמן עד שהגעתי למקום
האפל הזה, למקום המשעמם הזה. לא הספקתי להיפרד מהעולם הראשון
ובטח שלא מהעולם השני. וכבר הביאו אותי לפה. חשבתי שפה יהיה
יותר טוב,  אבל במהרה הבנתי שלפה מגיעים כל הזיופים.
לעולם הראשון הגעתי כשנולדתי, להורים עשירים, לאימא פוסטמה
שחיה על חשבון אבי, ולאבא שיכור מכסף ומאלוהים יודע מה עוד,
שנתן לאמי לבזבז את כספו. נולדתי להורים שהעריצו את אחי,
להורים ששנאו אותי.  כשגדלתי והתפכחתי הצלחתי להבין שמה שהולך
פה זה לא בשבילי. ושמעתי מחברים על מקום אחר, במקום האחר כל
אחד היה מי שהוא רוצה, ישר נדלקתי על זה, הייתי סך הכל בת 11,
תמימה, כמובן, זה ריגש אותי, נכנסתי לשם, וישר קיבלו אותי, ולא
סתם, קיבלו אותי כמלכה. אבל לצערי התבגרתי והבנתי שזה לא
אמיתי, זה סתם עוד עולם של אנשים שמעמידים פנים ולובשים מסכות
צבעוניות ויפות. אז עזבתי את הרעיון, והמשכתי בחיי. חזרתי
לעולמי הראשון, לעולם השגרתי והמשעמם, שבו כולם מעמידים פנים,
כולם לובשים מסכות שחורות ולבנות. לעולם שנדמה היה שהוא רק
מחייך אליי, כשהייתי קטנה ותמימה תמיד חייכתי חזרה, עד שהבנתי
למי אני מחייכת וירקתי לו בפנים, הוא נפגע, ומאז ועד היום לא
מפסיק לירוק עליי בחזרה. אחרי כמה שנים ברגע של משבר, חזרתי
לאותו מקום שהייתי בו מלכה, לא קיבלו אותי כמו פעם. אפשר להגיד
שהופתעתי, אני לא רגילה שלא מקבלים אותי, ועוד במקום כזה?
במקום של פליטים עלובים, שאין להם חיים, ובאים למצוא קצת במקום
הפתטי הזה. ידעתי שכולם שם הם פנטזיה של עצמם, אבל בטעות
נכנסתי  לחדר הלא נכון. כולם שם היו אמיתיים, וזו לא הייתה
אשמתי שהם מטומטמים, מי אמיתי במקום כזה מפוקפק?! אני יודעת
שאני יותר טובה מהם, לי לעומתם יש חיים. אני באתי לשם בטעות,
אצלם זו השגרה. עוד לפני שהבנתי שכולם שם אמיתיים, יצרתי לעצמי
תדמית, פנטזיה של עצמי, בכדי להתגונן, שיראו שאני לא כמוהם, לי
יש חיים בהתחלה הייתי צריכה להלחם על התדמית הזו, כמו בעולם
האמיתי, אבל אני יודעת ששום דבר שם לא אמיתי, ומהתחלה ידעתי
שלאשליה הזו אני לא אכנס, לי יש חיים חוץ מזה. בניגוד אליהם.
אני לא הייתי צריכה הרבה כדי  להוכיח את עצמי, ישר הם הבינו מי
אני, קיבלו אותי, ובמהרה חזרתי  להיות מלכה. לא עבר הרבה זמן
עד  שהתמכרתי לאותה הרגשה עילאית,  על כל אותם האנשים העלובים
האלו, נהניתי מהעובדה שאני יותר טובה מהם. ושהם באמת האמינו
לי. לא פחדתי יותר. התחלתי להכיר אנשים, סיימתי לבנות את כל
החומות הדרושות בשביל ליצור את העולם המושלם הזה, עולם משני.
עולם שלי. עולם שעליו יש לי שליטה. לא שמתי לב ונכנסתי לאותה
אשליה, שזה אמיתי. ובכל רגע נתון ברחתי לשם. לדמות הנערצת שלי
שם. התחלתי להכיר אנשים, להיכנס לקשרים, לדבר עם אנשים בשיחות
יותר עמוקות מאה ודה. ואז הכרתי אותו, נתתי לו את הטלפון שלי,
אפילו גנחנו יחד בטלפון, זה היה מוזר, אבל הייתי צריכה להוכיח
לו שאני ילדה גדולה להראות לו את הביטחון העצמי הלא אמיתי שיש
לי. לא עבר הרבה זמן. ונפגשנו. הוא לא חשד, ולא ידע מי אני
באמת. אף אחד לא ידע.  אבל הוא רצה אותי, מאוחר יותר הבנתי שמה
שהוא רצה זה להשפיל אותי, נכנעתי לכל המניפולציות הטיפשיות
שלו, והכל קרה כל כך מהר, ופתאום מצאתי את עצמי יורדת לו
בשירותי נכים. וגרוע מזה. בולעת לו. כך הוכחתי לו שיש לי
ביטחון עצמי, אבל מרוב טיפשותי לא הבנתי, שאני עוד אחת מהבנות
שהוא משפיל,  ועשיתי מעצמי צחוק. אחרי כמה ימים, לא יכולתי
יותר,  שכחתי ממה שקרה, וחזרתי כמו מכורה לעולם הזה.  והמשכתי
להכיר עוד אנשים, ולמדתי ממנו, אני עכשיו זאתי שהשפלתי אותם,
גרמתי להם להתאהב בי, ולרצות אותי, ובסוף ירקתי להם בפרצוף, מה
שידעתי לעשות הכי טוב. אבל אותו בחור, עדיין נשאר בשבילי
אלוהי, הוא היה יותר טוב ממני, היחיד. היחיד שיכל להשפיל אותי.
ואני כמו כלבה, הלכתי אחריו בעיניים עצומות, לא ראיתי כלום,
נפגשנו שוב, באתי עד אליו, לירושלים. חזרתי בלילה, באוטובוס
מלא בעובדים זרים. וכאילו הוא תכנן את זה אתם מראש. הם עשו בי
מה שהוא עשה בי קודם לכן, חזרתי הביתה מדממת במקומות שבחיים לא
ידעתי שיכול לרדת משם דם.  נשכבתי על המיטה, ומשם לא קמתי
יותר, ובחלום האחרון ראיתי אותו, הוא היה חולה, העולם שלי,
העולם האמיתי הזה, הוא היה חולה, ובאותו לילה, ובאותו חלום
החליט לירוק עליי את כל הבררה שיש לו בגרון. ואני זאתי שסבלתי
מכל הצואה של עולמי שלי, הוא  לא הפסיק לחרבן אותי מאז אותו
יום שירקתי עליו.  נמאס לו ממני,  ולי כבר נמאס ממנו, מצאתי
עולם חדש,
עכשיו אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אני שם, ואני לא יכולה
לחזור, הגעתי לעולם השלישי.