חגית ישבה על הרצפה לידו ובכתה, ממש ככה, בפעם הראשונה בחיים
היא העיזה לבכות ליד אדם, ועוד אדם שכל כך קרוב אליה.
חודשים שאסף שם לב שמשהו שם, אצלה לא בסדר, חודשים שהיא לא
אמרה מילה, הוא רק חיבק אותה כשראה לה בעיניים שרע לה.
הוא ראה איך היא מתפרקת לו, והוא כל כך ניסה, שתספר, שתיפתח.
והיא, לא שברה שתיקה, לא הראתה שום נקודת תורפה.
הוא היה מוכן לעשות כל דבר כדי שהיא תבין כמה הוא אוהב אותה,
כמה הוא דואג לה, וכמה שהוא יהיה בשבילה תמיד.
והיא, במעמקי ליבה ידעה זאת, אבל במונחים אחרים ממה שהוא
הבין.
חגית, גדלה בסביבה, שגרמה למונחים שלה להיות שונים מאוד משל
אחרים.
ההורים שלה, אם אפשר לקרוא להם הורים השאירו בה פצע, הילדים
ההם, אז כשהיא היתה קטנה, קטנה מידי, השאירו בה מום פיסי
ונפשי, והאירועים שעברה בחייה, השאירו אותה חרדה, מתוסכלת,
מפוחדת, בודדה, וזקוקה להמון דברים חיובים אך לא יודעת איך
לקבלם.
לעומתה, אסף היה שונה מאוד, הוא הבין מה זאת יד מלטפת של אמא,
ראה כמובן מאליו את חשיבותה של שיתוף ותמיכה משפחתית, והדברים
שהוא עבר בחייו היו דברים שהוא היה מסוגל להתמודד איתם טוב,
ולכן הם רק ביגרו אותו, ועשו את נפשו טובה יותר משלב לשלב.
המונחים שבהם הבינה חגית את המונח אהבה, היה שונה, שונה
מהמצופה מנערה, דומה יותר היה לאלו, של אישה מבוגרת שנדרכה
ונרמסה בחייה, ולא של נפש צעירה.
אסף, למרות שניסה מאוד, הוא אינו היה מסוגל להבין את עצם
הראייה השונה של חגית, ולכן כשניסה לדבר אל ליבה, הוא השיג את
התגובה ההפוכה משביקש, משקווה שתיהיה.
אך, אותה פעם, בה ישבה על הרצפה לידו ובכתה, היתה שונה, הברק
שהיה לאסף בעיניים היה שונה, הוא היה מהול בכעס וכאב.
ולאחר שהוא ניסה הכל, ניסה לתמוך, ללטף, לחבק, ולאהוב, וקיבל
תגובות דחייה, וחוסר הבנה מצידה, הוא כעס, הרגיש מרומה, והתחיל
לצעוק את על ליבו, הצעקות המדהדות הרתיעו את חגית, אך, גם
התקרבו אליה, אם כמה שקשה לומר זאת, זו היתה שפה שהכירה היטב,
שפה של צעקות ואלימות.
והוא הסתכל עליה, במבט אלים, וצרח.
הוא צעק שהוא אוהב אותה, שהיא מחביאה ממנו משהו, שהוא לא יכול
עם החוסר כנות הזאת.
הוא צעק, ודמעה אחת, יותר נכון חצי דמעה, ביצבצה בעינו
השמאלית.
וחגית, שמעולם לא ידעה טעמו של אושר, של אהבה, של דמעה מלאה
דאגה.
התיישבה על הריצפה, ובכתה.
בכתה בקול תמרורים מיבב.
בכתה ובכתה, לא אמרה אף מילה, רק דמעות וקולות בוכיות.    
היד, היד שליטפה בשערה, היתה היד הראשונה, שהיא העיזה,
לספר לה, את אשר על ליבה, את אשר נעשה לה, ומה שעברה.
ובאותו ערב, חגית, בכתה בפעם הראשונה, בכי מרגיע, בכי תורם,
בכי עם שותף לאותו הכאב.
ואסף, הוא החזיק לה את הלב כשהיא בכתה, שהיא ספרה לו איך שברו
אותה לאט, הילדים, ההורים, הסיוטים, והוא, ישב איתה, ובכה.
בכי שקט, של צביטה בלב, הוא הבטיח, שאת ליבה הוא יחזיק לעולמי
עולמים, עד שהתאחו לגמרי כל הסדקים.
הוא הרים אליה מבט, חייך- דמעה בעיניו.
היא הביטה בו, והבינה, שיש לה עכשיו שותף, שהיא לא לבד.
הדמעות, נרגעו, הקולות נדמו.
השתיקה המרגיעה כבשה את שניהם.
באותו הלילה, היא לא נרדמה עם הדמעות שהיתה רגילה להירדם איתן,
מהבכי של לפני השינה.
באותו הלילה היא נרדמה בשתיקה, כשידה אחוזה ביד אסף, ומונחת על
ליבה, כשם שהבטיח, לשמור לה על הלב.
נרדם השומר, ובחלומותיו הוא מאחה את הסדקים, וברקע הוא שומע
קולות של תמימות וילדים, וקולה העדין של חגית מתנגן בקול
צחקוקים.